עד אחד באיסורים - דעות הראשונים

גדר נאמנות עד אחד באיסורין

שיטת רש"י

ביבמות בדף פח. אסקי' שעד א' נאמן מדאו' משום סברא.

וכתב רש"י (בד"ה ואמר ברי): "והא ודאי פשיטא לן דסמכי' עליה כל זמן שלא נחשד דאי לאו הכי אין לך אדם אוכל משל חברו ואין לך אדם סומך על בני ביתו".

ובגיטין בדף ב: כתב רש"י  (בד"ה עד): "שהרי האמינה תורה כל א' וא' מישראל על הפרשת תרומה ועל השחיטה וכו'".

ובחולין בדף י:  רש"י (בד"ה עד א') הביא את הפס' וזבחת מבקרך והרי שאוכלים על ידו (של השוחט) ולא הצריכתו התורה להביא עדים.

הרי לנו שמכל דברי רש"י האלו מבואר שאין לימוד מפורש שעד א' נאמן באיסורין, אלא רש"י רק הביא ראיות לזה שהוא נאמן[1].

והקשה עליו התוספות ישנים (ביבמות שם): "ותימה, ומה לנו בזה הדבר יזהר במה שיאכל"[2]. ואכן היות ובלי העדות היינו אוסרים את החפצא, א"כ מניין לנו להתירו ללא ראיה.

אלא נלע"ד שסברת רש"י היא, שעד א' נאמן באיסורין מאותו טעם שספק ספיקא מותר. שכמו שאין מקור להתיר ספק ספיקא, ובכל זאת אנו אומרים שמכיון שאין אף צד ודאי של איסור לפנינו (שלאיזה צד שתפנה לאסור אין הוא ברור שהוא אסור). כך גם הטעם של עד אחד באיסורין, שהיות ויש אמירה ודאית שהחפץ מותר הרי שלפנינו יש את הצד ההיתר, ואף אם תידחק לומר שמא אין נקבל את דברי העד, הרי סוף סוף החתיכה היא איננה בחזקת ודאי איסור אלא בספק[3].

ובמילים אחרות, אין העד מברר את הספק, אלא הוא הסיבה שאנו לא מסתפקים בכלל.

ולכן כתב רש"י שזה סברא שיהיה ע"א נאמן, וכסברא של ספק ספיקא. ולכך נמי  האוכל מותר לגמרי דהא הוי כמו ס"ס שזה היתר גמור.

 

שיטת הרמב"ן והרשב"א

הרמב"ן והרשב"א (חולין י: בד"ה עד א') הביאו מהירושלמי שעד א' נאמן באיסורין משום שאם לא תאמר כן אין לך אדם אוכל אצל חברו. וג"כ הביאו את סברת רש"י שהתורה האמינה בשחיטה מדכתיב וזבחת מבקרך. וכתבו שי"א שזה נלמד מנידה (אלא שדחו את דברי הי"א האלו, בחי' בגיטין ב: בד"ה עד, ועי' בדבריהם ביבמות פח. בד"ה מי).

ונר' מדבריהם שהם רק הביאו ראיות לזה שאנו מאמינים לעד א' אך לא הביאו מקור לזה, שהרי הסברא של הירו' והסברא משחיטה אין הם לימוד כלל.

וזה לשון הרמב"ן (יבמות פח. בד"ה מי): "ותמיהא לי למאי דקאמרי' השתא דהיכא דאיתחזק איסורא לא מהימן, אלא מעתה מצא תרנגולת שחוטה בשוק או באשפה ובא ישראל ואמר כשרה היא ובפני נשחטה מי לא מהימן, ואע"פ שהוחזקה באיסור שבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, והרי אם נבלה היא אין בידו לתקן וכו' אלא סוגיא זו שאלות בעלמא נינהו מדאו' מנא לן ולעולם עד א' נאמן בכל איסורין (אף בדאיתחזק איסורא)".

הא קמן דס"ל לרמב"ן שאף שאין לנו לימוד לכך אנו אומרים שעד א' נאמן באיסורין אף כנגד חזקה.

ולעד"ן שסברתן היא שעד א' נאמן מאותו טעם שספק ספיקא מותר. שהרי ס"ס זה היתר גמור[4] ס' שאין צד ודאי שנבוא לאסור בגללו, שלכל צד שנפנה אין הוא בודאי אסור.

וכמו כן לגבי עד א' באיסורין, שהיות והוא אומר שהדבר מותר א"כ הצד שהדבר מותר לפנינו, ואין לנו להעלות חששות שמא אין הדבר כדברי העד. שהרי אף אם נאמר שלא כדברי העד, מ"מ אין כאן ודאי איסור, אלא רק ספק. ואף דבר שהוחזק לאיסור, מ"מ הרמב"ן והרשב"א ס"ל שעדיין הוא נחשב לספק, אלא שמתורת הנהגה יש לנו לילך אחר החזקה, אך כאן שיש עד אין לומר כן.

ולפ"ז מובנת קושיית הרמב"ן (חולין שם, ויבמות שם) על התוס' שלמדו את נאמנות עד אחד באיסורין מנידה. שהקשה הרמב"ן: "שאני התם שמתוך שנאמנת על עצמה נאמנת נמי לבעלה, אבל בשאר עדויות מנלן".

וביבמות כתב: "איכא למימר היא עצמה שאני, דרחמנא הימנה מאחר שהוא מעשה של עצמה מתוך שהיא נאמנת לעצמה ועושה מעשה בכך נאמנת אפי' לבעלה".

דהיינו הרמב"ן ס"ל שהיות ונידה נאמנת על עצמה, לכך היא נאמנת על בעלה, ולא משום עד אחד באיסורין. ולכאו יש להקשות, בשלמא על עצמו אדם נאמן שהרי בשבילו זה ודאי גמור, אבל בשביל אחר זה ספק, ולולי לימוד עד א' באיסורין מנלן להאמינו.

אלא שהרמב"ן אזיל לשיטתו, שנאמנות עד אחד היא בתורת הנהגה, אך אכתי הדבר נשאר לספק, וממילא כשם שאנו אומרים לאישה שעליה לנהוג בדבר שהיא יודעת בוודאות כהיתר מתורת הנהגה, אף לנו יש לנהוג בדבר בתורת הנהגה.

ולכך ג"כ דעת הרמב"ן, הרשב"א והריטב"א (קי' סה:, ע"ש) שעד אחד נאמן אף לאסור (ודלא כדעת ר"ת), ואפי' כתבו שכש"כ שיש להאמין לעד לאסור מלהתיר.

וזה ברור, שמכיון שהדבר מסופק אצלנו (אף אם הוא מוחזק חשיב לספק), הרי מכיו שיש אמירת עד ודאית, הרי זה לפנינו ויש לנהוג אבתריה, ודו"ק.

 

שיטת התוס' והרא"ש

כתבו התוס' (גיטין ב: בד"ה עד): "וא"ת ומנלן דעד א' נאמן באיסורין, וי"ל דילפי' מנידה דדרשי' בפ' המדיר וספרה לה לעצמה. וא"ת א"כ אפי' איתחזק איסורא, וי"ל דאינה בחזקה שתהא רואה כל שעה וכשעברו ז' טהורה ממילא ולא איתחזק איסורא וגם בידה לטבול".

והתוס' רא"ש (שם) ביאר יותר את סוף דברי התוס', וז"ל: "וא"ת א"כ אפי' איתחזק איסורא נמי, וי"ל דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה אע"ג דבראיה אחת היא טמאה עד שתבוא במים, מ"מ בידה לתקן. מ"מ ילפי' שפיר מנדה ניקור וחלב וגיד אע"ג דאין בידו לתקן הגיד של איסור שיהא היתר, מ"מ לא איתחזק איסורא בגיד זה".

דהיינו הכלל שעד א' נאמן באיסורין הוא שאדם נאמן אע"פ שאין בידו לתקן, והנאמנות היא דוקא בדלא איתחזק איסורא. וילפי' זאת מנידה שבתוך ז' ימים אין היא נחשבת לאיתחזק איסורא (וכמבואר הטעם בתוס' רא"ש), והרי כתוב בפס' שהיא נאמנת לומר שהיא לא ראתה עוד.

ונר' עוד שלמדנו מנידה שלמרות שהיא בחזקת טמאה, מ"מ מכיון שבידה לתקן (לטבול), לכך היא נאמנת. ומכאן ילפי' שעד א' נאמן באיסורין אף בדאיתחזק איסורא אם זה בידו לתקן.

הרי שדעת התוס' והתוס' רא"ש שצריכים לימוד ממש בשביל שעד אחד יהיה נאמן באיסורין[5].

התוס' (שם נד: בד"ה אמר) סובר שלפי אביי בשביל שעד אחד יהיה נאמן באיסורין גם כנגד חזקה צריך שיהיה עכשיו בידו, אך לפי רבא מספיק כשהיה בעבר בידו, וההלכה בזה כרבא.

ונר' שסברת היה בידו היא, שהיות והיה בעבר בידו הרי הוא חשוב לבעלים על הדבר[6] . וז"ל התוס' רא"ש (בד"ה א"ל): "אביי ס"ל דכל זמן שהוא בידו נקרא הוא בעליו ונאמן. ורבא ס"ל אפילו לאחר שיצא מתחת ידו אי אמר לו בפעם הראשונה הרי הוא כבעלים", וכ"כ בפסקי הרא"ש (גיטין פ"ה סימן יג).

עוד מבואר מדברי התוס' והרא"ש שאם זה בידו אז הוא נאמן אף בדאיתחזק איסורא ואף כשמכחישו[7].

ונלע"ד שהטעם בזה הוא משום שהתורה נתנה לבעלים כוח ליתן שם ללחפצא, ואף אם הבעלים מכחישן, מ"מ הרי הוא נותן לחפצא שם של איסור (שהרי אין סברא להאמין לו יותר מהאחר, שהרי אין לו מיגו, ובפרט שיש לבעלים הנוכחים חזקה שמסייעתן). ואילו לעד אחד היכא דלא הוי בידו התורה נתנה לו כוח ליתן לדבר שם רק בדלא איתחזק. הרי דס"ל לתוס' דאזלי' בתר השם שקובע את הדבר ומשוי ליה היתר או איסור מתורת ודאי[8].