חשש למטבח צבאי שנאסר

בעניין מטבח צבאי שהאוכל שנכנס אליו בוודאי כשר, אלא שיש חשש (עם ראיה או בלי) שהפועלים לא הקפידו על הנהלים כראוי.

הנה יש לברר שני דברים:

1. האם יש חשש לאיסור מהתורה או שמא רק לאיסור מדרבנן.

2. האם יש מקור וסיבה אמיתית לחשש או שמא חששא בעלמא.

אחר בירורים אלו יש לדון אם יש להקל מכמה צדדים (ס"ד לקולא, ס"ס, חזקה, מירתת, נכנס ויוצא ועוד).

בדין ספק דרבנן לקולא

הנה ברוב המקרים החשש הוא רק באיסור מדרבנן ובזה נעסוק כעת.

הרי שכלל מסור בידינו (ברכות כה. ועוד) ספק דרבנן לקולא, ומכיון שיש ספק יש להקל לכאו'. אלא שאין זה פשוט ומכמה צדדים:

1. דעת הר"ן (פס' קח.) ועוד אחרונים (משל"מ בכורות פ"ד ועוד) שיש להחמיר בספק דרבנן היכא שאין טורח והפסד.

2. בספק דרבנן שיש לו עיקר מהתורה י"א (נוב"י מהדו"ק חיו"ד סימן סה) שיש לילך בספקו לחומרא.

3. אם זה דבר שניתן לתקנו, הרי שדעת השו"ע (יו"ד קב,א) שאמרי' דשיל"מ אף בדרבנן. וא"כ אין להתירו בספק.

4. דעת המרדכי (פרק החולץ) שאין אומרים ספק דרבנן לכתח', וכ"כ עוד כמה אחרונים.

5. בספק שיש לו חזקת איסור, כתב הש"ך (כללי ס"ס דין כ) שיש לילך אחר ספיקו לחומרא.

6. כתב הש"ך (כללי ס"ס כלל לו): "דיני ס"ס עמוקים וכו' ע"כ אין לנו עכשיו לבדות שום ס"ס או ס"ד להקל ללמוד דבר מדבר אם לא אותן המפורשים כל א' במקומן וכו' וגם זה אחר רוב העיון וכו'".  ואכן עי' בס' אגם מים (עמ' נט) שלעיתים מחמירים בספק דרבנן, ולא תמיד אמרי' שספיקו להקל.

7. המשל"מ (בכורות פ"ד בד"ה וראיתי) כתב שאם הס' הוא אם נעשה מעשה המתיר בכה"ג לא אמרי' ס"ד לקולא.

8. ספק הנובע מחסרון ידיעה אינו נקרא ספק (תרומה או"ה סימן מט).

9. במקרה ויש לתלות באיסור יותר מבהיתר או שהאיסור יותר שכיח, כתב הש"ך (כללי ס"ס כלל לג) שיש להחמיר.

10. אם יש חשש סכנה א"א ס"ד לקולא דחמירא סכנתא מאיסורא (בית יהודה סימן כה)

11. מבחינה מערכתית יש להיזהר מלהקל בספקות שמותרות מעיקר הדין מפני שמא יעשה הדבר להיתר, וכידוע מהרב גורן שהחמיר בזאת.

הנה נבוא לעבור על כל צד וצד ונראה מתי יש להקל ומתי עלינו להחמיר.

א. ס"ד במקום שהוחזק לאיסור או כשיש לו עיקר מהתורה

איתא בגמ' בברכות (כא:) אר"י קרא ק"ש אינו חוזר וקורא כו' מ"ט ק"ש דרבנן, ור"א אמר ס' קרא ק"ש חוזר וקורא. ופרש"י (בד"ה חוזר וקורא): "קסבר ק"ש דאו' היא". הרי מבואר שאם ק"ש היא מדרבנן אומרים ספק דרבנן לקולא, למרות שהאדם הוחזק שצריך לקרות ק"ש.

וכן מהר"ן במסכת סוכה (כב: בדפי הרי"ף בד"ה אמר) עולה שבביה"ש א"צ ליטול לולב בחוה"מ, משום שביה"ש הוא ספק ומצוות לולב בחוה"מ היא מדרבנן, והרי ספק דרבנן לקולא. וזאת אע"פ שהאדם הוחזק שחייב ליטול לולב. והריב"ש (סימן רכא) והמג"א (או"ח סימן תרנב ס"ק א[1], וסימן תקפה ס"ק ג) פסקו כמו הר"ן.

וז"ל הריטב"א (הלכות ברכות פ"ב אות כו): "וכן כל מצוה של דבריהם והוא ספק אם עשאה אין ספיקו חוזר כו'".

המג"א (שם) ג"כ פסק שביום הב' של ר"ה אם נסתפק אם תקע בשופר א"צ לתקוע, מפני שתקיעת שופר ביום הב' מדרבנן וס"ד לקולא, למרות שהוחק שחייב לתקוע בשופר.

הפמ"ג (או"ח סימן רעא ס"ק יא) פסק שאם לא קידש על היין (בשבת) והגיע ביה"ש א"צ לקדש, מכיון שס"ד לקולא אף אם הוחזק שחייב לקדש.

ואף לגבי ספק נטילת ידים כתבו הרמב"ם (פי"ד מהל' שאר אבות הל' יא) והשו"ע (יו"א קס, יא) שא"צ לחזור וליטלם[2].

דין זה מוסכם בפוסקים, חוץ מן החו"ד (יו"ד קכ ס"ק סג דין כ) שכתב לדחות את הראיות הללו, ע"ש. אלא שמדברי הריב"ש, המג"א והפמ"ג שהבאנו נדחים דבריו, וכבר העיר בזאת המהר"י מסלוצק (סימן לז עמ' קמב)[3].

א"כ עלה בידינו שבס' מצוה דרבנן א"צ לעשותה מספק[4], למרות שהאדם הוחזק שחייב לעשותה. ומ"מ כתב המנחת כהנא (סימן שצג ס"ג, דף כז) שאין מכאן ראיה לס' דרבנן היכא שיש חפצא שהוחזק לאסור, שהרי בס' תקע בשופר הרי האדם עומד וצריך לתקוע ואם נאמר שהוא תקע, הרי שאין הוא סותר לחזקה (אדרבה נימא שתקע שלכך הוא עומד). משא"כ היכא בס' איסורא הרי שההיתר מתנגש עם החזקה לאיסור.

אף בס' משמרת חיים (ברכות אות ב) כתב שאין ללמוד מכאן לחזקת איסור, שבחזקת מצוות כל רגע ורגע הוי חיוב בפני עצמו ואינו מלמד על העתיד, משא"כ בחזקת בחפץ המוחזק לאיסור.

ולענ"ד יש לחלק בפשיטות, שבס' מצוות יש לנו לומר שב ואל תעשה, משא"כ בס' איסור הרי שאם נתיר יעבור בידים על ספק איסור.

ומ"מ לענ"ד נר' שיש להוכיח מהריב"ש (שם) שאין לחלק בזה, ואף בס' חפצא שהוחזק לאיסורא מדרבנן אזלי' לקולא. שהרי הריב"ש (שם) השווה בין ס' מצוה דרבנן (ס' נטל לולב) לדמאי שהוא ס' איסורא דרבנן, אלא ע"כ שאין לחלק, עש"ה ודו"ק.

ואעפ"כ נר' שיש הפרש בין ס' מצוה לס' איסור, שבס' מצוה אין כלל חיוב לעשותה, אך בס' איסור אע"ג דנקטי' לקולא, מ"מ מכיון שזה ס' יש לכתח' להחמיר בזה. חילוק זה הכרחי מכמה מקומות[5].

בגמ' בנידה (סא:) אמרי' "האי מאן דרמי חוטא דכיתנא בעמרא ונתקיה, ולא ידע אי נתיק כוליה אי לא נתיק שפיר דמי, מ"ט מדאו' שעטנז כתיב עד שיהיה שוע טווי ונוז, ורבנן הוא דגזור ביה וכיון דלא ידיע אי נתקיה שרי".

וכתב הרשב"א (בד"ה הא): "מסתבר דכללא הוא לכל איסורין דרבנן שאע"פ שהוחזק כאן איסור וסילקו ואינו יודע אם עבר כולו או לאו, ספיקא לקולא ומותר". וכ"כ הריטב"א (בד"ה ודעת)[6] והמאירי (בד"ה בגד) בשם הרשב"א.

וכתב הטור (יו"ד סימן שב): "בגד צמר שארג בו חוט של פשתן וכו' ינתק חוט א' ממנו והוא מותר, ואנו תולין לומר שהסיר החוט של כלאים, בד"א בכלאים דרבנן כו'". וביאר הב"ח (בד"ה או ינתק) משום שמפני שספק דרבנן לקולא לכך הקילו כאן היכא בס' כשניתק חוט.

א"כ יש להוכיח מסוגיא זו ומהראשונים הללו שספק דרבנן לקולא אמרי' גם היכא דאתחזק איסורא.

אמנם הבאר יצחק (חיו"ד סימן לא) והדברי מלכיאל (ח"ה סו"ס עא) כתבו שאין להוכיח מהסוגיא אלא היכא שהחזקה ודאי הורעה (שניתק חוט), אבל היכא שהחזקה בשלמותה אין להוכיח מסוגיין (ונר' שניתן לדייק כן מל' הרשב"א שהבאנו למעלה). אולם יעויין בט"ז (שם ס"ק א) שכתב בהדיא שאין לחלק כן.

ומה עוד שהר"ן (שם בד"ה והאי) אחר שהביא את דברי הרשב"א הוסיף: "ומיהו מסתברא דדוקא דומיא דחוט שהוא נמשך ביחד", דהיינו רק היכא שיש רגלים לדבר יש להתיר.   ומ"מ מדברי הטור שהבאנו מבואר שהוא לא סובר כן, וכ"נ מהרשב"א (שאם היה סובר כר"ן היה לו לבאר דבריו). וע"ע ביבי"א (ח"א חיו"ד סימן ג אות ט, בהע' שם) שהאריך יותר בזה.

והנה בעירובין (לה.) נחלקו ר"מ ור' יוסי כשיש ספק אם העירוב נטמא בע"ש מבעוד יום או משחשיכה. ר"מ סובר שאין זה עירוב, ור"י סובר שזה עירוב, מפני שס' עירוב כשר. וביארו בגמ' שר"מ סובר שתחומים דאו', ולכך מחמיר הוא בספקן. ואילו ר"י סובר שתחומים דרבנן, ולכך הוא מקיל בספקן. ובגמ' פריך והא במסכת מקוואות (ב, ב) שנינו שר"י מחמיר בס' דרבנן שהוחזק לאיסור. ותירצה הגמ' ב' תירוצים:   א. ר"י החמיר רק בס' דרבנן שיש לו עיקר מן התורה.   ב. רבא תירץ שר"י החמיר רק כשיש חזקת איסור.

ונחלקו הפוסקים כמי יש לפסוק.

דעת הרמב"ם (פ"י מהל' מקוואות ה"ג, פי"ד מהל' שאר אבות הי"א, פ"ו מהל' עירובין הי"ג, ובפי' המשניות ידים פ"ב מ"ד) לפסוק כר"מ. וכ"כ הגר"א (יו"ד רא ס"ק קכב) והמשל"מ (מקוואות שם) ואבן העוזר (שבת לד.). וכ"נ דעת רש"י (שבת לד. בד"ה שניהן עירובין עו. בד"ה שניהן, ועי' באבן העוזר שהוכיח כן מרש"י הנ"ל). ואף השו"ע (או"ח תטו, ג) פסק כן בסתמא, אלא שהביא שיש חולקים (ועי' בכה"ח, שם אות חי, שדעת השו"ע שנכון להחמיר לחוש לדעת היש חולקים).

אמנם דעת הרבה מהראשונים (ר"ח, תוס', רא"ש, רשב"א, ריטב"א, ר"ן ומאירי)[7] לפסוק כר"י. והרשב"א בתשובה (ח"א סימן תא) כתב דקי"ל כר"י וכתירוץ הא', שר"י מחמיר רק בס' שיש לו עיקר מן התורה. וממילא לפ"ז בס' דרבנן שאין לו עיקר מן התורה אף אם הוא הוחזק לאסור יש להקל.

אמנם הש"ך (יו"ד סימן קי ס"ק סג דין כ) כתב שהעיקר כתירוצו של רבא שר"י מחמיר בספק דרבנן דאתחזק איסורא, והרשב"א נקט את התירוץ הא' של הגמ' רק בשביל השואל.   וכבר תמה על דבריו הנוב"י (מהדו"ק חיו"ד סימן סה) שזה תמוה לומר כן, ופשוט שהרשב"א פוסק כתירוץ הא'.

אלא שיש להקשות, והרי מהרשב"א בפסקי חלה (שער ד אות ד) ס"ל דאמרי' ספק דרבנן לקולא אף כשיש לו עיקר מן התורה. וז"ל: "תנן (חלה פ"א, מ"א) אוכלין עראי מן העיסה עד שיתגלגל בחטים ויטמטם בשעורים וכו' ובירו' שאלוה אפי' בשעשה עיסה מן החטים ומשאר המינים הפטורין מן החלה ולא פשטה וכו' ומיהו עכשיו שאין חלה דאורייתא אלא דרבנן מסתברא הולכין בה להקל ככל ספיקי דרבנן וכו'". הרי שאע"ג שלחלה בוודאי שיש עיקר מן התורה ואעפ"כ אמרי' בספיקא להקל.

האחרונים נחלקו כמי העיקר להל', עי' בנוב"י (שם) בשעה"מ (פ"י מהל' מקוואות ה"ו כלל א), המנחת שמואל (חיו"ד סימן ב) והחו"ד (שם).

מהשו"ע בסימן תטו, ג נר' שהוא פוסק כרמב"ם לקולא. אלא שק' ממש"כ בסימן שצד ובסימן תט (שמשמע שפוסק כר"י), ועמדו האחרונים על סתירה זו.

הנוב"י (שם) והמשל"מ (פ"ד מהל' בכורות בד"ה וראיתי) כתבו שהשו"ע מחלק בין ס' כשבוודאי קרה דבר אלא שנסתפקנו בשיעור או בזמן, שבזה אמרי' ס"ד לקולא אף באיתחזק איסורא. לבין ס' אם קרה דבר בכלל שבזה לא אמרי' ס"ד לקולא אם הוחזק לאיסור.   השע"מ (שם) כתב שהשו"ע החמיר בס"ד דאתחזק מפני ששם יש ס"ס לחומרא.

אמנם עי' במנחת כהנא (שם, דף כז:.) שדחה את התירוצים הללו, וכתב לתרץ כדברי הפנ"י (שבת לד.) שרק בדאיכא ריעותא לפנינו אמרי' ס"ד לקולא בדאתחזק איסורא. ואף על דבריו יש להקשות, והרי השו"ע הצריך חזקת כשרות. ולפי' נר' דס"ל לשו"ע כדברי המ"מ (עירובין שם) , ע"ש ודו"ק.

ובדעת הט"ז יש להסתפק. ביו"ד בסימן רא, כתב הט"ז (ס"ק פו) על מש"כ השו"ע שטמא שספק טבל הרי הוא טמא מפני שמעמידים אותו על חזקתו, וכתב הט"ז שהשו"ע הוצרך לחזקה רק בשביל טומאה דרבנן, אבל בטומאה דאו' תיפוק ליה משום ס' או' לחומרא. הרי דס"ל לט"ז דלא אמרי' ס' דרבנן לקולא היכא דאתחזק, וכן דייק המנחת שמואל (שם).

אלא שזה סותר לכאו' למש"כ הט"ז ביו"ד סימן סט (ס"ק כד), שלפי תירוצו הא' עולה שאין דאמרי' ס' דרבנן לקולא אף בדאתחזק, וכמו שדייק הנקודות כסף עליו, ע"ש.

והמנחת שמואל (שם) תירץ שהט"ז ס"ל לעיקר כתירוצו הב' (שבסימן סט), וכדמוכח בט"ז באו"ח בסימן תט (ס"ק ו). א"כ נר' שדעת הט"ז שא"א ס"ד לקולא היכא דאתחזק.

הפר"ח (יו"ד סימן קי כללי ס"ס דין טו), הכרתי ופלתי (יו"ד סימן קי, בית הספק, על הש"ך דין כ) והמהר"י מסלוצק (שם) כתבו כמה ראיות להוכיח דאמרי' ס"ד לקולא אף באתחזק איסורא, ע"ש בדבריהם היפים.

ולעניין הל', נלע"ד שיש לסמוך על המקילים בזה, ומכמה טעמים:   א. המח' הזאת היא בדין דרבנן (ואולי אף קילא טפי), ויש לנו לילך אחר המקילים. ובפרט שהמקילים הם רבים.   ב. מכיון שמבואר בגמ' ובראשונים שבס' מצוה דרבנן שהוחזק שחייב לעשותה אמרי' ס"ד לקולא, הרי שעל המחלקים בין זה לס"ד דאיתחזק איסורא בחפצא להביא ראיה לדבריהם. ובפרט שמהגמ' בנידה משמע כמקילים[8].

ואח"כ ראיתי שבס' עין יצחק (כללי ס"ד לקולא, אותיות ו, טז) דן באריכות בזה והעלה להקל וכמו שכתבנו.

ב. ספק דרבנן במקום שניתן לתקן

אכן נפסק שאומרים דשיל"מ אף בספק דרבנן, אולם יש כמה סייגים שיש לציינם.

והנה הרשב"א (תוה"ב ב"ד סוף ש"ד) כתב שא"א דשיל"מ להצריך כלי הגעלה מפני "שאין המתירים שלו באין מאליהן וצריך לפזר מעותיו ולהוציא הוצאות במתירין אינו בכלל דשיל"מ". והביאו הב"י (יו"ד קב, ג) ופסקו הרמ"א (שם). ומשמע שאף אם יש קצת הוצאות יש להקל, וכן דייק הר' אברהם יפה שלזינגר (ירחון המאור, שנה כט קונ' ו, בסוף מאמרו)[9].

ואע"פ שהש"ך (שם ס"ק ח) כתב שהמהרי"ל (סימן קסד) חולק עליו[10], שמכיון שזה הפסד מועט, לכך יש להגעילו. והש"ך הכריע שבמקום שאין הפסד מרובה יש לחוש למהרי"ל.

מ"מ נר' שחוץ מלגבי הגעלת כלים יש להקל, שהרי הש"ך הביא שהרא"ה חלק על הרשב"א, ואפשר שהש"ך החמיר רק בגלל שיש לצרף את הרא"ה, משא"כ בשאר דוכתי שדברי הרא"ה לא שייכים (ע"ש), אפשר שאין דעת הש"ך להחמיר, וכ"כ בקונ' שערי הוראה (קובץ ו, תשס"ו, עמ' פב).

ויש להוסיף, שכל החומרא בדשיל"מ היא מדרבנן, ועי' בשדי חמד (ח"ב מערכת הדל"ת, בכללים אות מ, ובפאת השדה כלל ט אות א) שהאריך בזה. ומכיון שיש מח' בין הראשונים והאחרונים, לכאו' יש לילך אחר המקילים. וכש"כ שדעת השו"ע והרמ"א להקל דאזלי' כמותם ברוב ההוראות.

ובפרט אם זה יגרום לטרחה רבה, שעי' בס' טבילת כלים (פ"ד הע' לז) שהביא הרבה פוסקים שכתבו שטרחה מרובה היא כמו הפסד ממון. ומימלא אף לש"ך יש להקל.

ויש לצרף את דעת הרש"ל (מובא בש"ך שם) ס"ל שמחמירים בדשיל"מ רק אם ההיתר בא ממילא מכח הזמן, אך אם ההיתר רק ע"י מעשה אין מחמירים בדשיל"מ. והערוה"ש (שם ס"ק טו) פסק כמותו.

אלא שהש"ך (שם) הקשה על הרש"ל, והרי הגמ' (נדרים נט.) החשיבה נדרים לדשיל"מ, אע"פ שאין ההיתר בא מאליו.   אלא שהאחרונים[11] תירצו שמפני שיש מצוה לשאול על הנדרים יש להתייחס לזה כבא מאליו. ולפ"ז כתבו התשורת ש"י (תנינא סימן קד) והמנח"י (ח"א סימן מד אות ו) שבדבר שיש בו מצוה יש לומר כן. וע"ע בשה"ל (ח"ד סימן צג) ובצי"א (חי"א סימן נח אות י) .

ויעויין עוד בקונ' שערי הוראה (שם) שביארו שעיקר החילוק הוא שאם יש חשש לתקלה אזי אמרי' שזה דשיל"מ שראוי לתקנו, משא"כ כשאין חשש לתקלה, ע"ש שהוכיחו זאת. וממילא לפ"ז כתבו שבדבר שלא שייך לבוא לתקלה יש להקל.

ויש עוד לצרף את דעת הצל"ח (פס' ט: בד:ה תשע, ביצה ג: בד"ה ואם) כתב: "דהא דלא בטיל (דשיל"מ) היינו לעניין איסור אכילה, אבל לעניין איסור טלטול לא שייך דשיל"מ. דהא הטעם דדשיל"מ לא בטיל הוא משום עד שיאכלנו היום ע"י ביטול הא יכול לאוכלו לאח"ז בהיתר, והיינו אכילה שממ"נ שמה שיאכל היום לא יאכל למחר, אבל טלטול יכול לטלטלו היום וגם למחר, והטלטול שיטלטל היו הוא בפני עצמו ולמחר בפני עצמו כו'".

אמנם דברי הצל"ח אינם מוסכמים להל', עי' ביבי"א (שם אות ד) ובשדי חמד (שם אות פו, ובפאת השדה שם אותיות ז-ח) שהאריכו בזה, והביאו פוסקים שהסכימו עימו ושחלקו עליו. ומ"מ נר' שיש לצרף את דעתו להקל בנידו"ד.  וע"ע בקונ' שערי ההוראה (שם אות ג).

ויש לציין שהשדי חמד (שם בכללים אות לח, ובפאת השדה שם אות ב) האריך הרבה אם מחמירים בדשיל"מ רק בספק דרבנן שהוחזק באיסור או אף אם לא הוחזק באיסור.

ובהרבה מקרים שייכת סברת הרמ"א (יו"ד קב,ד): "הא דדשיל"מ אינו בטל היינו דווקא אם האיסור בעין או שיש עדיין ממשות האיסור בתערובת, אבל טעם בטל". ועי' בצי"א (שם אות א).

אלא שאין דינו של הרמ"א מוסכם, שהרי הש"ך (ס"ק י) חלק עליו. ועי' בשד"ח (שם אות לז, ובפאת השדה שם אות י) שהביא הרבה פוסקים שהשיגו על הרמ"א. ומ"מ הוא ג"כ הביא פוסקים שהסכימו עימו. ונר' שיש לצרף דעה זאת להקל בנידו"ד[12].

ויש עוד לצדד, שהמנחת שלמה (ח"ב סימן סו אות טו) כתב שא"א דשיל"מ היכא שנצריך לעשות את גוף הדבר (להצריך לעשות את המצוה), אלא רק היכא שאפשר ע"י עצה או פעולה צדדית לצאת מן הס'.   אמנם עי' בקובץ מבית לוי (שם מעמ' קפג) שדנו בסברא זו, וכתבו לדחות אותה, ע"ש.

בספק ספיקא יש מחלוקת פוסקים אם אומרים דשיל"מ, עי' בשד"ח (שם אות לט, ובפאת השדה שם אות ג) שהאריך בזה.

ובספיקא דדינא דעת רוב הפוסקים (עי' ביבי"א ח"ז חאו"ח סימן מד אות יג) שאין אומרים דשיל"מ.

א"כ כתבתי כמה צדדים שבדרך כלל קיימים ושיש להקל בספק דרבנן אף אם ניתן לתקן.

ג. ספק דרבנן לכתחילה ושלא במקום צורך

אמת שהמרדכי (פרק החולץ) כתב שא"א ס"ד לכתח', וכן דייק בשו"ת גליא מסכתא (חאו"ח סימן ד), וכ"כ אחרונים רבים המג"א או"ח (סימן י) והביאוהו האחרונים שם, וכ"פ השו"ג (כללי ס"ד אות צג) והמימי שלמה (סימן תמז) והיוסף ידיד (ח"ב עמ' קעח). אולם נר' שמעיקר הדין יש להקל, ובפרט בנידו"ד.

שהרי הרמב"ן (מובא ברב המגיד פ"ח מהל' יבום ה"ב) והרשב"א (ח"ד סימן מח) ס"ל דאמרי' ס"ד לקולא אף לכתח' (וז"ל: "וכל ספק דרבנן להקל ואפי' לכתחילה'). וכ"פ הפר"ח והאריך להוכיח כן. והדברי אמת (קונ' ט ס"ס ד) הסכים עם הפר"ח. ולכאו' מכיון שזה מח' ראשונים בעניין קל מאיסור דרבנן יש לפסוק כמו המקילים.

וכש"כ שנידו"ד נחשב כס"ד בדיעבד, ולא לכתח'. שהרי כבר נעשה מעשה, והשאלה אם לגרום הפסד לאוכל (ולאוכלים) או לא.

ומה עוד, שבס' לימודי ה' (קפד) כתב שרק לגבי מצוות עשה דרבנן החמירו כן, ולא לגבי ספק איסורי דרבנן.   אלא שלענ"ד אין דבריו ברורים כלל. וע"ע ביבי"א (ח"א חאו"ח סימן קה ח"ג אות ד).

ואף שהבאנו שדעת הר"ן להחמיר במקום שאין טרחה, מ"מ מכיון שזה מח' ראשונים יש לסמוך על המקילים. שהרי אין כאן איסור ממש (שהרי הר"ן מתיר במקום טורח משמע שאין זה איסור אלא זהירות) ומכיון שיש ראשונים המתירים בשופי ניתן לסמוך עליהם.

ומה עוד שכאן זה חשיב במקום טורח, שכבר נעשה המעשה.

ד. ספק הנובע מחסרון ידיעה

אכן ספר התרומה (או"ה סימן מט) כתב: "אין קרוי ספק דבר שחכם יכול לברר ולשער, דדעת הטפשים אינו כלום". וכ"כ בשמו ר' פרץ (בהגהות על הסמ"ק סימן רד הגה ד), האור"ח (איסורי מאכלות סימן יד), המרדכי (מסכת ע"ז סימן תתנד), הסמ"ג (סימן קמ-קמא). וכן דעת הרשב"א (חולין צח: בד"ה נמצא): "אין לומר בכי הא ספיקא דרבנן דמה שהוא מיעוט ידיעה וחכמה אצלנו אין ספק, ואין קרוי ספק מה שחכם יכול לעמוד על בוריו".

א"כ מבואר מכל אלו הראשונים שמה שא"א ספק מחסרון ידיעה היינו במקרה וחכם יוכל לעמוד על בוריו ולפשוט את הספק, אך אם אין מי שיכול לפשוט את הספק ה"ז ספק אף אם הוא נובע מחסרון ידיעה.

ומה עוד שבס' טל חיים (סימן ח) דייק מדבריהם שכתבו 'ספק שוטים' 'דדעת טפשים אינו כלום', שדווקא אם חכמי המקום יכולים לברר, אך אם אין חכמי המקום יכולים לברר, אף אם חכמי מקום אחר יוכלו לברר, מ"מ אין זה ספק טפשים והו"ל ספק.

וממילא אם הרב האחראי על המקום נשאר בספק יש להחשיב זאת לספק.

וע"ש שהביא כמה ראשונים שנר' שחוקים על סברת ס' התרומה וסייעתו.

ה. ספק שמא נעשה מעשה

אכן המשנה למלך (בכורות פ"ד בד"ה וראיתי) חידש: "וטעמא דלא אמרי' ס"ד לקולא אלא היכא דנעשה שום דבר המתירו ואין אנו יודעים אם נעשה בזמן המתירו וכו' אבל אם אנו מסופקיםאם אעיקרא דדינא נעשה לו דבר המתירו בכי האי לא אזלי' לקולא".

אלא שהוא כבר שדא נרגא על זה: "אך ק' מההיא דתנן בפ"ב דמקוואות דספק טבל ספק לא טבל דבטומאה דרבנן ספקו טהור וכו'". אלא שהוא תירץ: "דהכא מיירי דירד לטבול וספק אם טבל כדינו וכו' אבל אם מסופק אעיקרא דמלתא אם טבל או לא אזלי' לקולא אף בדרבנן".

ובהמשך כתב: "אך ק' מההיא דכתב רבינו בפ"ו מהל' בברכות דין טו ס' אם נטל ידיו ספק לא נטל ידיו טהור ע"כ וכו' ולא ידעתי מה בין זה לספק הינוח וכו'", וע"ש מה שדחק לתרץ.

וכמובן שזה ק' מספק שליח עשה שליחותו, וכמו שרמוז זה במשל"מ.

אלא שאין דבריו ברורים כלל וכש"כ שאינם מוסכמים ויש עליהם כמה קושיות, עי' בשער המלך (מקוואות כלל א לז-ג, לה-א), שו"ת מהר"יא יהודה יעלה (יו"ד סימן קטז בהג"ה מבן המחבר) שואל ומשיב (תניינא ח"ג סימן קכה), חיבור לטהרה (מקוואות כלל ב אות ו), פת"ש (יו"ד קי ס"ק כ) בית שערים (או"ח סימן שסז). ויש עוד הרבה שדנו והשיגו על דבריו.  ולמסקנה נר' שהרמב"ם, השו"ע והש"ך לא סוברים כחידושו של המשל"מ וניתן להקל.

ו. ס"ד כשהאיסור יותר שכיח או שיש לתלות בו יותר

הש"ך (כללי ס"ס כלל לג) ס"ל שלגבי ס"ס אם האיסור יותר שכיח או שיש לתלות בו יותר א"א ס"ס, עש"ה. וכ"פ הב"ח (נג בד"ה ולפ"ז), הט"ז (קץ ס"ק ב, פד ס"ק יז), הפמ"ג (קכט ס"ק כח), החכמ"א (סג סל"ד) והערוה"ש (קכט, טו). ועי' בעשה משה (סימן קס) שהביא עוד הרבה פוסקים דס"ל הכי

אמנם הפנ"י (כתובות ט.) התקשה בזה למה לא יועיל להצטרף לספק האחר ויהיה רוב, מ"מ רוב הפוסקים ס"ל שאין הס"ס מועיל אם אינו שקול.

הן אמת שהפמ"ג (לג מ"זו) חילק בין שכיח טפי ללא שכיח, וכ"כ הבית שלמה (יו"ד צב) שדוקא אם אינו מצוי כלל אמרי' (אך לא בעי' 50 אחוז). אבל אעפ"כ באינו שכיח יש להחמיר.

ומ"מ נר' שזה רק לגבי ס"ס מהתורה, שהואיל ואם נוריד את הספק הגרוע יהיה ספק דאו' שלכמה ראשונים הוא אסור מדאו', אך לגבי ס"ד שהספק גרוע, אפשר שי"ל כאן ס"ד לקולא מכיון שללא הספק הגרוע רק איסור דרבנן יש. וכן מתבאר מדברי הר"י (דף רחצ) שבדרבנן אמרי' ס"ד לקולא אף בס' קל, ועי' בעשה משה (שם) שכן משמע מעוד כמה אחרונים, אלא שמחלק מהאחרונים שהבאנו למעלה מתבאר לא כן.

וכן עי' בדרכי תשובה (קי ס"ק שסד) שאפשר שזה תלי במח' אחרונים, וע"ע בדרכי תשובה (שם ס"ק שסה) וביחוה דעת (ח"ב סימן עד).

ומסתבר שבמטבח צבאי על פי רוב אין נכון להתייחס לזה כאל ספק הקרוב יותר לאיסור, שהרי יש פקודות מוגדרות וברורות, ויש עונשים למעבירים על הפקודות, ובוודאי שלא בקל ובשופי יבואו לעבור אליהם ולהכשיל את האחרים ולהסתכן לקבל משפט.

ז.  מתי ניתן לומר ס"ד לקולא

כתב הש"ך (כללי ס"ס כלל לו): "נר' שאין לנו עכשיו לבדות שום ס"ס להקל וכו' ואפי' בספיקא דרבנן וכו'". והפר"ח (כללי ס"ס כלל יח הסכים עימו. אלא שהוא הביא מהמהרי"ט שאין כוונת המרדכי שממנו נסתייע הש"ך כמו שהבין הש"ך, ע"ש.

אולם כתב הכרתי ופלתי (בית הספק): "ולא ראיתי לרבתינו שמשכו ידם לדון דיני ס"ס, לכן האמת כי הש"ך הוציא דין זה מהמרדכי והמרדכי גרר אחרי דעת הרשב"א והר"ן דס' תורה הוא מה"ת להחמירוכו' אבל לפי מה שהעלתי לעיל דעיקר כהרמב"ם דס' דאו' אין אסור רק מדרבנן א"כ כל עניין הס"ס להתיר של דרבנן ובזה אין מחמירין כולי האי וסמכי' על דעת של תורה וכו'". ואמת שהרבה אחרונים פסקו שס' דאו' לחומרא רק מדרבנן, עי' יבי"א (ח"א חאו"ח א א, וח"ד חיו"ד טז ג).

ומ"מ לענ"ד אין נר' שזהו דעת הש"ך, שהרי הש"ך לא בנה דינו רק על דברי המרדכי, אלא הביא כמה ראיות לדבריו (מתשובת מנחם עזריה, מהמרדכי, ממסכת חולין ומסכת קי', ומעוד דוכתי). ומה עוד שהטעם של הש"ך שייך אף לדברי הסוברים שס' דאו' לחומרא מדרבנן, שהרי יש עדיין חשש חשש שנקל בס' שלא כדין ע"י דימוי לא נכון וכדו'. והראיה לדברינו שהש"ך אף בס"ד כתב להחמיר, ומה החילוק בין זה לבין ס"ד לחומרא מדרבנן.

ומ"מ מדברי האחרונים רואים שעושים רבות ס"ס וס"ד על הרבה דינים אף שלא מוזכרים בהדיא בפוסקים (וכמו שהעיר הכו"פ). ולכן נר' שיש לתרץ על א' מב' אופנים.

א', יש מח' בין הש"ך לפוסקים האלו.

ב', הש"ך דיבר לעניין לכתח' והפוסקים הקלו רק בשעת הדחק או בעת צורך.

לפי' נר' שאם יש שעת הדחק או שיש צורך אמיתי ניתן לומר ס"ד ולהקל, וכדעת הפוסקים ואפשר שאף הש"ך יודה להם, וכן הכריע הבית יצחק (סוף שער הספיקות סו"ס כא).

ט. ס"ד כשיש חשש לסכנה

אחת החששות שיכולים להיות במטבח הצבאי הוא לבישול בשר ודגים ביחד. והרי מבואר בגמ' (פס' עו.) שיש בזה סכנה לצרעת, וכ"פ השו"ע (יו"ד קטז, ב): " צריך להיזהר שלא לאכול בשר עם דג ביחד מפני שקשה לצרעת וכו'".

ולכאו' מכיון שהטעם הוא משום סכנה, והרי חמירא סכנתא מאיסורא ויש להחמיר אף בספק, וכן מתבאר מכמה ראשונים (עי' ביבי"א ח"א חיו"ד סימן ז אות א).

ואם יש חשש סכנה הרי שהאוכל לכאו' חובל בעצמו, וכ"כ הבית יהודה (כה) שיש לאסור מס' משום שזה ספיקא דאו' לחומרא, והביאו דבריו להל' הזבחי צדק (קטז ס"ק ד).

אולם בשו"ת דעת כהן (נה) דחה את דבריו, שמכיון שאין כאן סכנת נפשות, אלא רק חשש לצרעת לא אמרי' שהאיסור חבלה הוא מדאו'. ואף שאין דבריו ברורים כ"כ, עי' ביבי"א (ח"א חיו"ד ח ו), מ"מ לדינא הסכימו עימו כמה אחרונים, עי' ביבי"א (שם, ובח"ו יו"ד סימן ט אות א).

א"כ אף בנידון זה י"ל ס"ד לקולא. ויש להוסיף שהסיכוי לאיסור הוא יותר נמוך, מכיון שהרבה אחרונים נוקטים שאין לאסור בשר שהתבשל בכלי שבישלו בו דגים בן יומו, והיפכא (עי' ביבי"א שם). א"כ זה המקרה שיותר יש לחוש לו.

ויש לצרף לזה את מש"כ הבאר שבע (לה) שהסכנה אינה בכל הדגים, אלא רק בדג הנקרא 'ביניתא', וכן רק בצליה ביחד, ולא בבישול.

ועוד יש לצדד מש"כ המג"א (או"ח קעג) שבזה"ז נשתנו הטבעים ואין חשש לסכנה כ"כ, והסכים עימו החת"ס (חיו"ד קא, ע"ש), ואפשר שבגלל זה הרמב"ם גדול הרופאים השמיט את האיסור של בשר ודגים. וכ"כ בס' הקנה, וכן צידד היבי"א (שם אות ה).

א"כ מכיון שהחשש שיצלו ביחד בשר ודגים ממש הוא מאוד נמוך, ובהצטרף ב' הסברות שכתבנו בסוף, יש להקל בס'. ובפרט שכתבנו שהאיסור הוא מדרבנן והוי ככול ס"ד לקולא.

 

מבחינה מערכתית

הדיון שלנו הוא מה הדין מעיקר הדין באוכל, ואין עיקר הדין ישתנה בין יחיד לציבור. שההבדלים שאפשר שיהיו בינהם הוא רק בהדרכות ובהנהגות, אך אין עיקר הדין ישתנה כמובן.

הצורך במשגיח כשרות

יש לברר על הצורך במשגיח כשרות לאור מה שנכתב קודם.

כתב הרמב"ם בהל' שחיטה (הל' יד): "כל טבח שיודע הטרפות האלו והרי הוא בחזקת כשרות מותר לו לשחוט ולבדוק לעצמוולמכור ואין בזה חשש שעד אחד נאמן באיסורין בין יש לו הנייה בעדותו בין אין לו, וכבר ביארנו שאין לוקחין בשר מטבח ששוחט ובודק לעצמו בחו"ל או בא"י בזמה"ז אא"כ היה מומחה".

הרי שמעיקר הדין כל אחד שיש לו חזקת כשרות נאמן להעיד על האוכל אף שמוכר לאחרים אף שיש לו הנאה, וזה אף באיסור תורה. ועי' בשערי יושר (ו,ח) ובחקרי לב (יו"ד קצב) שזה אף במעיד על עצמו, ע"ש.

ובהל' מאכלות אסורות (פי"א הל' כה) כתב הרמב"ם: "בזמן שהיה א"י כולה לישראל היו לוקחין היין מכל אדם מישראל ואין חוששין לו ובחו"ל[13] לא היו לוקחין היין מכל אדם מישראל אלא מאדם שהוחזק בכשרות. וכן הבשר והגבינה וחתיכת דג שאין בה סימן".

דהיינו אם יודעים שיש לאדם חזקת כשרות מותר לקנות ממנו גם דברים שיש חשש לאיסור תורה (יין, גבינה ודגים).

וכתב עליו הראב"ד: "זו אינה משנה שאין עמי הארץ חשודים להחליף ולא למכור דבר האסור אא"כ נחשד". שהוא סובר שרק בסוריא היו חשודים, אך בשאר המקומות אין עמי הארץ חשודים להחליף, כן ביארו הלח"מ.

ולגבי אם הרמב"ם דיבר לכתחי' או בדיעבד, עי' יהודה יעלה (ח"ב סימן טז).

וכתב מרן השו"ע (יו"ד קיט,א): "החשוד לאכול דברים האסורים בין אם חשוד באיסורי תורה בין אם הוא חשוד באיסורי דרבנן אין לסמוך עליו בהם".

וכתב הש"ך (ס"ק א): "משמע דהא דלא סמכי' עליו היינו דוקא בידוע שהוא חשוד, אבל בסתם ישראל סמכי' עליו אפי' באיסורי תורה, וכמש"כ הטור וכו' וכן דעת הראב"ד וכו' וכ"נ מרש"י וכו' וכ"פ ר"ל בן חביב וכו' גם נ"ל ראיה וכו' ולא כדעת הרמב"ם וכו' דבעי' דוקא שיכירו אותו שהוא מוחזק בכשרות וכ"כ בד"מ דהמנהג אינו כדעת הרמב"ם אלא מחזיקים כל אדם בחזקת כשרות עכ"ל, אבל ק' שהרי בסימנים המחודשים בסי' א פסק המחבר כהרמב"ם דבעי' שיהא השוחט נאמן, ובב"י כתב דהיינו דלא כדעת המרדכי שכתב שא"צ דסתם ישראל בחזקת כשרות הוא וכו' וצ"ל דדעת הט"ו לחלק דשאני טבח שוחט דשכיחא טובא וגם דיני שחיטות מרובים ובקל יכול לעשות שהייה או דרסה או שאר פסולים ואם לא הוחזק בכשרות אסור".

דהיינו דעת השו"ע לפסוק כראב"ד ולא כרמב"ם, שכל אדם מוחזק בכשרות וניתן לקנות ממנו כל שאינו חשוד. אולם לגבי שוחט יש להחמיר שיש הרבה פרטים ודינים ובקל יכול לאסור (ומשמע שאין זה מעיקר הדין). וכ"נ דעת הגר"א (ס"ק ד) הלבוש והפר"ח.וכ"כ הבאה"ט (ס"ק ב). וכ"כ המחצה"ש (או"ח סו"ס לט) בדעת המג"א.

אולם הרמ"א כתב על דברי השו"ע: "וי"א אפי' מי שאינו חשוד רק שאין מכירין אותו שהוא מוחזק בכשרות אסור לקנות ממנו יין או שאר דברים שיש לחוש לאיסור מיהו אם נתארח אצלו אוכל עימו". וזוהי דעת הרמב"ם וכמצויין בסוגריים.

וכתב הש"ך (ס"ק ג): "פי' לא מיבעיא שאר איסורים של תורה ממש, אלא אפי' יין שאינו איסור של תורה ממש דסתם יינם אינם אלא דרבנן וכו' ולא מבעיא יין אלא אפי' שאר דברים שיש לחוש לאיסור אפי' הם מדרבנן לגמרי[14] וכו'".

דהיינו הרמ"א הביא את דעת הרמב"ם שבשאר איסורים אף מדרבנן אין לקנות אלא ממי שיודעים שמוחזק בכשרות. ויש להדגיש שזה רק בלקנות מאותו אדם, אך לאכול בביתו הכי נמי מותר אף אם אין יודעים שמוחזק בכשרות, וכ"כ הט"ז (ס"ק א) והש"ך (ס"ק ב).

וחזי' מהרמ"א שהבין את דעת השו"ע כמש"כ למעלה, וכן דייק הערוה"ש (אות ו, אלא שכתב לדחות זאת, עי' במש"כ באות ז).

אולם הערוה"ש (אותיות ז-ט) חלק על ההבנה הזאת בדעת השו"ע, וכתב שגם דעת השו"ע לאסור בקניה ממי שלא יודעים שמוחזק בכשרות, ולפ"ז כתב: "בשאר דברים ודאי שיש לחוש לדעת הרמב"ם כיון שרבינו הרמ"א פוסק כן וכן המהג הפשוט בכל תפוצות ישראל כשא' שאין מכירים אותו שהוא מוחזק בכשרות הביא יין או גבינה וכו' מביא עימו הכשר מרב היושב על כסא ההוראה ובייחוד בזמה"ז שרבתה הפריצות והמינות אסור ליקח מאדם שאין מכירים אותו בלא כתב הכשר וכו' בעוונותינו הרבים הדור פרוץ ולכן כל שיראת ה' נוגע בלבו לא יאכל שומן וכו' בלא כתב הכשר ואין לשנות". וכן דעת הפרי תואר (ס"ק א).

א"כ עלה בידינו שאם יודעים שיש לאדם חזקת כשרות הרי שהוא נאמן לקנות ממנו אף באיסורי תורה, ואם לא יודעים את אופיו, אזי באנו למח' ראשונים (רמב"ם וראב"ד), והשו"ע בפשטות[15] פוסק שניתן לקנות ממנו, וכ"פ כמה אחרונים, ואילו הרמ"א סובר[16] שאין לקנות אא"כ ידעי' שמוחזק בכשרות. ואין הפרש בכל זה בין איסורי תורה לאיסורי דרבנן.

אולם אם ידעי' באדם שהוא חשוד (לאכול דברים האסורים), אזי לכו"ע אין לקנות ממנו.

וכתב הערוה"ש (אות יא): "דמאינו חשוד רשאים לקנות מיירי' באנשים שאנו מכירין אותם ליהודים מוחזקים בכשרות ולבד בפרט זה הוא חשוד בכשרות, אבל מאדם שאין מכירין אותו כלל אין לוקחין ממנו כדברי הרמב"ם. ולפ"ז גם בכל הדברים שצריך מוחזק בכשרות וכו' שמתנהג בדת ישראל. ואין נמ"פ בין הרמב"ם לרש"י והראב"ד לדינא אלא לאדם שאין מכירין אותו כלל, אבל כל שמכירין אותו אין ביניהם מח'".

ולפ"ז במטבח צבאי, מכיון שאנו מכירים את כל החיילים לכאו' אין נפ"מ בין רש"י לרמב"ם ורק אם הפועלים במטבח מחזיקים בדת ישראל יהיה מותר לסמוך על האוכל. ואם לאו יש לאסור ללא השגחה ממי שמוחזק לנו.

אלא שלענ"ד אין משמע כדבריו, שהרי הראב"ד כתב על דברי הרמב"ם שצריך חזקת כשרות: "זו אינה משנה שאין עמי הארץ חשודים להחליף ולא למכור דבר האסור אא"כ נחשד". דהיינו אע"ג שהם עמי הארץ, מ"מ אין הם חשודים אא"כ ידיעי' בהם שהם חשודים. שרק אם אנו יודעים שהפועלים אוכלים אסור או שהם חשודים להטעות את הציבור יש להחמיר להצריך משגיח, אך בסתמא לפי השו"ע יש להקל.

והנה מכיון שדעת השו"ע להקל, וכ"פ עוד כמה אחרונים. ואף דעת הרמ"א אינה ברורה להקל. לכך נר' שבנידון שלנו שכל החשש הוא רק לאיסור מדרבנן, לכך אין צורך להחמיר כ"כ בהשגחה מכיון שכל החשש הוא לס"ד ויש נאמנות לפועלים, אא"כ ידיעי' בהם שאוכלים אסור או שהם משומדים.

אלא שיש להסתפק בכמה צדדים:

א. כתב הש"ך (שם) שבשחיטה השו"ע ס"ל דבעי' חזקת כשרות.

ב. הרדב"ז (על הרמב"ם הנ"ל) ס"ל שבדברים שהפועלים אומרים מותר לכו"ע יש לאסור, והראיה מגזרת דמאי.

ג. שו"ע הרב (שחיטה קו"א ב) אף לשו"ע יש לאסור אם אינו יכול להתברר.

ד. הנצי"ב (ח"ב סימן ז) לגבי מערכת ציבורית.

ה. מעין תקנה יש לא לקנות ממקום ללא השגחה (ערוה"ש, בית הלל סו"ס סה).

ו. יש התחלפויות בין הפועלים, ובימינו רבו מאוד הפורצים והוי כרוב חשודים.

נעבור כעת על הצדדים הללו:

א. אכן הש"ך (שם) כתב בדעת השו"ע: "וצ"ל דדעת הט"ו לחלק דשאני טבח שוחט דשכיחא טובא וגם דיני שחיטות מרובים ובקל יכול לעשות שהייה או דרסה או שאר פסולים ואם לא הוחזק בכשרות אסור", וכ"כ המחשה"ש (או"ח סו"ס לט) בדעת המג"א לגבי כשרות תפילין.

אולם נר' שבנידו"ד לא שייך להחמיר מטעם זה, שהרי אין כ"כ הרבה פרטים מיוחדים שעליהם לדעת, וכן הם עוברים על הנהלים ולומדים אותם היטב, ובפרט שיש כמה אנשים במקום שיכולים לראות הנעשה. ומה עוד שכאן זה איסור פח' חמור מאשר בשחיטה ושמא לא יחמירו בזה.

ועוד נר' לחלק, שבשחיטה צריך לעשות מעשה בשביל שיהיה מותר, וצריך אומנות ודיוק מסויים, משא"כ אצלנו שאדרבה צריך לעשות מעשה בשביל לאסור. ובטעות לא שכיחא איסורא.

ויש להוסיף, שאף אם נאסר אין הפסד ממוני לפועלים בשונה משחיטה, ושמא הם יאמרו אם נאסר ואין לחושדם בזה.

ב. אף שהרדב"ז (שם) כתב שי להחמיר בדברים שהפועל אומר מותר, וכן ס"ל לערוה"ש (שם אות ב). מ"מ אין הדברים מוסכמים. שהרי הש"ך וסייעתו שתירצו את הסתירה לכאו' בין השו"ע בסימן קיט לסימן א, לא תירצו כחילוקו של הרדב"ז ש"מ דלא ס"ל כן.

וכן הדין נותן, שבדמאי היתה תקנה מיוחדת וללא התקנה לא היו אוסרים משום או' מותר. ואכן לא מצינו חילוק זה בראשונים ובשו"ע, ואי הוה ס"ל כן הו"ל לפרושי.

ומה עוד, שבודאי אין זה שייך במטבחים צבאיים שהפועלים יודעים את הנהלים טוב, ומפחדים לשנות. ואינם או' מותר.

ג. השו"ע הרב (שחיטה קו"א סימן ב) כתב שאם אין השקר יכול להתברר אף לשו"ע יש להצריך חזקת כשרות.

אולם אף חילוק זה אינו כש"ך, ואין מקור ורמז לזה. ומסתבר שהיה לשו"ע לכותבו אי הוה ס"ל כן.

ויש לציין, שיתכן שרק אם א"א כלל לגלות כתב השו"ע הרב כן, אך אם אפשר בשום צד אזי א"צ חזקת כשרות אף לפי חילוק זה. והרי נדיר למצוא דברים במטבח צבאי שא"א כלל לעלות עליהם.

ד. יש לעיין במשיב דבר ח"ב סימן ז.

ה. כתב הבית הלל (סו"ס סה): "יראה שתקנו בפנקס המדינה שלא ליקח שום דבר מאכל כו' אא"כ יש בידו כתוב וחתום מאיזה אב"ד שנעשה בהכשר שקורין כשר ואף אם הוא מוחזק בכשרות משום לא פלוג כו'". והביא את דבריו הדרכ"ת (שם ס"ק ז). וכעי"ז כתב הערוה"ש (הבאנו דבריו למעלה).

א"כ לכאו' יש תקנה לא לסמוך על שום אדם בכשרות. אולם אף אם נאמר שיש תקנה כזאת והיא התפשטה ומחייבת, מ"מ מכיון שהרבנות הצבאית החליטה שיש להכשיר את זה, א"כ התקיימה התקנה ויש לסמוך החזקה כעיקר הדין.