תרומה ומעשרות בזמן הזה
איתא ביבמות (פא.):
"רבי יוסי ורבי שמעון אומרים אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה, אמר ריש לקיש מאכילה בתרומה ואין מאכילה בחזה ושוק, רבי יוחנן אומר אף מאכילה בחזה ושוק, ולריש לקיש מאי שנא חזה ושוק דאורייתא תרומה נמי דאורייתא? הכא במאי עסקינן בתרומה בזמן הזה דרבנן. וכו' א"ל ר' יוחנן לר"ל מי סברת תרומה בזמן הזה דרבנן? "
כתב הרמב"ם (פ"א מהל' תרומות הל' כו):
"התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהם. שאין לך תרומה מן התורה אלא בארץ ישראל ובזמן שיהיו כל ישראל שם שנאמר כי תבואו ביאת כולכם וכו' וכן יראה לי שהוא הדין במעשרות שאין חייבין בהן בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה".
וחלק עליו הראב"ד (שם):
"לא כיון להלכה יפה, דהא קי"ל כר' יוחנן דאמר ביבמות (פא. – פב:) תרומה בזמן הזה דאורייתא כו'".
ותירץ הכס"מ (שם):
"ודעת רבינו (הרמב"ם) דאע"ג דר"ל ור' יוחנן הלכה כר"י, הני מילי במאי דפליגי אליבא דנפשייהו, אבל במאי דפסקי הלכתא בפלוגתא דתנאי כיון דר"ל ס"ל כרבנן וקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים הלכה כרבנן".
הסמ"ג (עשין קלג, דף קצז:), אחר שהביא את דברי הרמב"ם, כתב:
"וכן פוסק רבינו יצחק רק שאומר שבימי עזרא היתה מן התורה".
אולם הטור (יו"ד, ריש סימן שלא) אחר שהביא את דברי הרמב"ם, כתב:
"אבל רבינו יצחק פירש שהם דאורייתא דקדושה שניה שקידשוה בימי עזרא לא בטלה".
הרי שנחלקו הסמ"ג והטור בדעת ר"י, שלפי הסמ"ג דעתו דעת ר"י שתרומה בזה"ז דרבנן, ולפי בטור דעת ר"י שהיא מדאורייתא. ומחלוקתן היא בדברי התוס' ביבמות בדף פב: (בד"ה ירושה), שהתוס' כתבו ב' תירוצים, שלפי התירוץ הראשון יוצא כסמ"ג, ולפי התירוץ השני יוצא כטור.
ולכן כתב הב"ח (בד"ה ומ"ש אבל ר"י) על דברי הטור:
"וצ"ע מאין מצא שר"י פסק כן, דבתוס' כו' כתבו בשם ר"י אלו שני תירוצים ולא הכריעו, ותו קשה דהסמ"ג כו' כתב להדיא בשם ר"י דאינו חולק אהרמב"ם וכו' וצ"ע".
השו"ע (יו"ד שלא,ב) פסק כרמב"ם, וז"ל:
"בזמן הזה אפילו במקום שהחזיקו עולי בבל כו' אין חוב תרומות ומעשות מן התורה אלא מדבריהם כו'".
והוסיף הרמ"א:
"ויש חולקין וס"ל דחייבין עכשיו בא"י בתרומות ומעשרות מדאורייתא, אך לא נהגו כן".
והערוה"ש העתיד (זרעים, הלכות תרומה סימן נב אות יד) ביאר את הטעם לפסק זה:
"עכ"פ לדינא להסמ"ג גם הרמב"ם גם התוס' סברי להלכה דבזמן הזה הוי תרומות ומעשרות דרבנן, ולהטור סוברים התוס' דהוי דאורייתא, וזהו שביו"ד כו' כתב רבינו הב"י דתרומה בזה"ז דרבנן, ורבינו הרמ"א כתב כו' ויש חולקין כו' אך לא נהגו כן כו' וזהו דעת הטור בשם התוס', ומה שלא נהגו כן, משום דהסמ"ג כתב דגם להתוס' הוי רק מדרבנן, ונמצא דלרוב דעות הוי רק דרבנן".
ויש להעיר, שבס' חזון עובדיה (הלכות תרו"מ, במקומות החייבים בתרו"מ הע' יג) הביא הרבה פוסקים הסבורים חיוב תרומות ומעשרות מהתורה הוא רק בדגן תירוש (יין) ויצהר (שמן).
מצוות הפרשת חלה בזמן הזה
איתא בכתובות בדף כה (ע"א):
"רב הונא בריה דרב יהושע אשכחינהו לרבנן בבי רב דיתבי וקאמרי אפילו למ"ד תרומה בזה"ז דרבנן חלה דאורייתא, שהרי ז' שכיבשו וז' שחילקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה, ואמינה להו אנא אדרבה אפילו למ"ד תרומה בזה"ז דאורייתא חלה דרבנן דתניא בבואכם כו' בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם".
וכתב הרמב"ם (פ"ה מהל' בכורים ושאר מת"כ הלכה ה):
"אין חייבין בחלה מן התורה אלא בארץ ישראל בלבד כו' ובזמן שכל ישראל שם שנאמר בבואכם ביאת כולכם וכו' לפיכך חלה בזמן הזה אפילו בימי עזרא בארץ ישראל אינה אלא מדבריהם".
ואף הראב"ד (סוף פ"א מהל' תרומות) הסכים עימו בזה, שאחרי שחלק על פסק הרמב"ם שתרומה בזמן הזה היא מדרבנן, כתב:
"ואי איתא להא מלתא בחלה הוא דאיתא".
אולם הטור (יו"ד סו"ס שכב) הביא דעה שחולקת, וז"ל:
"דאיכא למ"ד שהוא דאורייתא אפילו האידנא שקדושה שניה לא בטלה ובימי עזרא נתחייבו בחלה אע"פ שלא עלו כולם".
והב"י (שם) ביאר את השיטה הזאת:
"דסבירא ליה דבימי עזרא נתחייבו בחלה אע"ג דלא עלו כולם, וכיון שבימי עזרא נתחייבו מן התורה גם עכשיו חייבים מן התורה דקי"ל קדושה שניה לא בטלה".
ולמעשה, פסק מרן השו"ע (שכב,ב):
"אין חייבים בחלה מן התורה אלא בא"י וכו' ובזמן שכל ישראל שם וכו' לפיכך חלה בזמן הזה אפילו בימי עזרא בא"י אינה אלא מדבריהם".
דין ספק תרומות ומעשרות וספק חלה
למעלה העלנו שבזמן הזה דין תרומות, מעשרות וחלה הוא רק מדרבנן, ולפיכך יש לדון מה הדין בספק תרומה, מעשר וחלה. האם יש לומר ספק דרבנן לקולא או שמא יש להחמיר מאיזה טעם.
כתב הרשב"א (פסקי חלה, שער ד אות ד):
"תנן (חלה א,ג) אוכלים עראי מן העיסה עד שיתגלגל בחטים ויטמטם בשעורים (דהיינו חיטים מתחייבים בחלה לאסור באכילת ארעי משעת גלגול, ואילו שעורים משעת טמטום) וכו' ובירו' שאלוה אפילו בשעשה עיסה מן החיטים ומשאר המינים הפטורין מן החלה ולא פשטה (אם יש ללכת בזה אחר הגלגול או אחר הטמטום) וכו' ומיהו עכשיו שאין חלה דאורייתא אלא דרבנן מסתברא הולכין בה להקל ככל ספקי דרבנן כו'".
הרי דאמרי' בספק תרומה ספק דרבנן לקולא, אע"ג שיש לה עיקר מן התורה. אולם במקרה כאן מדובר שהחיטים לא הוחזקו חייבים בחלה (שהרי הן עדיין לא נתחייבו והספק הוא אם חל עליהם חיוב בשעת הטמטום), ושמא במקרה שחל החיוב ואח"כ נתעורר ספק אם הפרישו חלה, שמא בכהאי גוונא אין לומר ספק דרבנן לקולא.
המשנה למלך (פ"ז מהלכות תרומות הל' יז) האריך בזה, והעלה:
"ולעניין הלכה, במה שנחלקו אי תרומה בזה"ז היא דרבנן או מן התורה פסק כריש לקיש (שהיא דרבנן) וכו' ובאידך מילתא דאי אזלי' לקולא בתרומה בזמן הזה פסק דאזלי' לחומרא מכח כל הראיו שכתבנו כו'".
אמנם, היביע אומר (ח"ו חיו"ד סימן כח) האריך הרבה בדחיית דבריו, והביא הרבה פוקים שחולקים עליו, וכתב:
"ועי' בשבת הארץ שהאריך ג"כ להוכיח דלא כהמשנה למלך, ומכיון שדעת מרן להקל כדברי רוב האחרונים הנ"ל נראה שהעיקר לדינא דאף בספק תרומה בזמן הזה נקטינן לקולא".
למעשה
אם אנשים שאינם שומרים תורה ומצוות הביאו פירות, ירקות ולחמים. נראה שיש לנו להסתפק אם הם קנו את זה ממקום שהפריש תרומות, מעשרות וחלה, ולכן דין זה הוא כדין ספק תרומות, מעשרות וחלה. ובפרט שיש עוד להסתפק אם התבואה באה ממקומות הפטורים מהפרשת תרו"מ, כגון משדות של גויים או מאיזורים בארץ שאין בהן חיוב תרו"מ.
אמנם אם ברור לנו שהאוכל הגיע ממקום שחייב בתרו"מ ובחלה, אזי יש לברר כיצד יש לסועד לעשות.