ישנם אחרונים שכתבו שיש מעלה לילך לקברות, כגון של שמואל הנביא, או רשב"י, לשמחת החלאקה[1].

אמנם נראה בסימן זה שיש להימנע מדבר זה.

• מקורות מהמקרא.

לגבי כהנים, נא' (ויקרא כא): "ויאמר ד' אל משה אמר אל הכהנים כו' לנפש לא יטמא בעמיו, כי אם לשארו הקרב אליו כו' לא יטמא בעל בעמיו להחלו כו', קדשים יהיו לא-להיהם ולא יחללו שם א-להיהם".

הרי שלכהנים אסור להיטמא למת שבכך מחללים קדושתם, והיטמאות למת היא ההיפך מקדושה, ונאריך בזה לקמן באות ב.

ובהמשך: "והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה גו', ועל כל נפשת מת לא יבא לאביו ולאמו לא יטמא. ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש א-להיו כי נזר שמן משחת א-להיו עליו גו'". הרי שהיטמאות למת היא ההיפך מקדושה.

ואכן בספר ויקרא ניתן לראות הרבה מאוד על הקשר בין טהרה לקדושה. עד כדי כך המרחק בין הקדושה לטומאת מת גדולה, עד שנא' (פכ"ב): "דבר אל אהרן ואל בניו כו' כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בנ"י לד' וטמאתו עליו ונכרתה הנפש ההוא מלפני גו'", ויתבאר עוד לקמן באות ב.

ואף לגבי הנזיר נא' (במדבר פ"ו): "דבר אל בנ"י כו' איש או אשה כי יפלא לנדר נדר נזיר להזיר לד' כו' כל ימי הזירו לד' על נפש מת לא יבא, לאביו ולאמו לאחיו ולאחתו לא יטמא להם במתם כי נזר א-להיו על ראשו".

שהטומאה למתים היא מטמא את השיער שהוא 'נזר א-לוהים' (שבעתיד ישרפנו כקרבן).

א"כ אין לקדושים להטמא למתים, והרי זה דומה אילו היו תולים בכניסה לבית הקברות כל החכמים והצדיקים לא להכנס לכאן, שמובן מאליו שזה דבר בעייתי .

והנה בויקרא (פ"ה) נאמר: "או נפש אשר תגע בכל דבר טמא או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו והוא טמא ואשם, או כי יגע בטמאת אדם לכל טמאתו אשר יטמא בה ונעלם ממנו והוא ידע ואשם כו' והיה כי יאשם לאחת מאלה והתודה אשר חטא עליה, והביא את אשמו לד' על חטאתו אשר חטא נקבה מן הצאן כשבה גו'".

משמעות הנאמר פה, שנפש שנגעה בדבר טמא או בנבלה – הרי שהיא אשמה על זה, ואח"כ גם על טומאת אדם. שכן המילה 'ואשם' הולכת על הנא' קודם אליה, וכמו שבפרק קודם נא' "ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשתה אחת ממצות ד' אשר לא תעשינה ואשם", שהנפש אשמה בזה שעשתה אחת מהלוואים, וה'ואשם' הולך על הנא' קודם לכן.

אולם רש"י כתב: " אשר תגע וגו', לאחר הטומאה הזו יאכל קדשים או יכנס למקדש כו' ונעלם ממנו, הטומאה. ואשם, באכילת קודש או ביאת מקדש", הרי שהעיקר חסר מן הספר, שלדבריו האשמה היא על מה שלא נאמר בפסוק.

והרמב"ן הרגיש בקושי הזה, וכתב: "ואין הכוונה שיהו אכילת הקדשים וביאת המקדש נלמדים מן ואשם, כי בכל הקרבנות למעלה נאמר כן. אבל הפרשה הזו תקצר בדבר המובן כי מפני שאין בנגיעת נבלה ושרץ שום חטא ולא הוזהרו ממנה אפי' הכהנים א"א שיחייב הכתוב בנגיעתם קרבן, אבל אמר כי כאשר יִטמא האדם ונעלם ממנו הטומאה או כאשר ישבע ונעלם ממנו השבועה ויחטא בהעלמה של אחת מאלה יתחייב להביא קרבן, ובידוע שאין בהעלמת הטומאה חטא זולתי שיאכל קדשים או יבא למקדש ואין בהעלמת השבועה חטא זולתי שיעבור עליה וזה ישוב פשוטן של מקראות".

ואף לדבריו יש דוחק לומר שהכתוב חיסר בעיקר, וע"ע ברד"צ הופמן שניסה ליישב זאת.

ונעל"ד שהתורה בכוונה כתבה בלשון כזה, ללמדנו שאכן יש לאדם אשמה על שניטמא במת או בנבלה ללא צורך.

כמו כן נא' (ויקרא פי"א): "דברו אל בנ"י כו' ואת השפן כו' טמא הוא לכם, מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו טמאים הם לכם".

וכתב האב"ע: "ובנבלתם לא תגעו, כו' והנה הנוגע בזדון יש עליו מלקות כי הוא עבר על לא תעשה". הרי שהוא הבין כפשוטו שיש איסור מהתורה לכל אדם להטמא לנבלה.

אמנם בספרי (שמיני ד) דרשו אחרת, וז"ל: "ובנבלתם לא תגעו, יכול יהיו ישראל מוזהרים על מגע נבילות? ת"ל אמור אל הכהנים כו' לנפש לא יטמא בעמיו, הכהנים אין מטמאים למתים, ישראל מטמאים למתים. ק"ו אם מטמאים למתים חמורים לא יטמא לנבלות הקלות? הא מה אני מקיים ובנבלתם לא תגעו? ברגל. אחרים אומרים: ובנבלתם לא תגעו, יכול אם נוגע אדם בנבלה ילקה את ה-40? ת"ל ולאלה תטמאו. יכול אם ראה אדם את הנבלה ילך ויטמא בה? ת"ל ובנבלתם לא תגעו. הא כיצד? הוי או' רשות".

א"כ לדברי הדעה הראשונה רק ברגלים יש איסור טומאה לנבלה, ולדעת אחרים זה רשות. הרשב"ם העמיד את הפסוק בשעה שצריכים לגעת בקודשים, וזה בדומה להעמדה של הפסוק הקודם. וע"ע ברמב"ן וברד"צ הופמן מש"כ בזה.

אלא שלכל החולקים על האב"ע יקשה שהפסוק סתם שבגלל שהם טמאים אסור ליגע בהם במותם. ולכן גם כאן צריך לומר כמש"כ לעיל שזה מעיקר הדין, אולם אין לאדם להיטמא חינם.

וז"ל הכתב והקבלה: "ובנבלתם לא תגעו, רבותינו אוקמי הך קרא ברגל דוקא, אבל בלא זה אין ישראל מוזהר על מגע נבלה, אמנם זהו מעיקר הדין אבל מדרך הפרישות צריך כל אדם להפריש עצמו מן הטומאה בכל זמן כמאמרם קדש עצמך במותר לך הנכלל במאמר קדושים תהיו לדעת הרמב"ן שם בפירושו. זה נ"ל בטעם סתימת הלשון באמרו בדרך כלל ובנבלתם לא תגעו ולא הבדיל בין זמן לזמן כו' ובתנא דבי אליהו (ח"א פט"ו) והתקדשתם והייתם קדושים מכאן היה ר"ג אוכל חולין בטהרה, אמר לא לכהנים בלבד נתנה קדושה מסיני אלא לכל ישראל שנ' דבר אל כל עדת בנ"י קדושים תהיו".

הרי שלימדנו שלכלתחילה לכל אדם יש לפרוש מהטומאה, ולכן התורה כתבה לשון שמשתמע ממנו שאסור להיטמא למתים כלל. ובנוסף, תד"א אומר במפורש שבכלל ההתקדשות זה שכל אדם ינהג ככהן, ויאכל חוליו בטהרה, ולא יטמא לחינם.

בויקרא (פי"ד) נאמר: "וצוה הכהן ופנו את הבית כו' ולא יטמא כל אשר בבית ואחר כן יבא הכהן לראות את הבית".

המשמעות הפשוטה שיש לפנות את הבית כדי שלא יטמא מי שבבית, שיש להימנע טומאה לחינם. אולם רש"י, רבינו בחיי והרמב"ן הסבירו שזה עצה של התורה לחוס על ממון ישראל. ומ"מ נר' שגם כאן התורה כתבה בלשון שמשתמע שאין להיטמא ללמדו שאין להיטמא לחינם.

ובויקרא (פט"ו) נאמר: "והנגע בבשר הזב יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד־הערב".

אף מפשט לשון הפסוק הזה משתמע שיש לטמא חובה להיטהר, ואל לא להשאר בטומאתו.

בויקרא (פי"ז) נאמר: "וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה באזרח ובגר וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וטהר, ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו".

הרי מפשוט זה עוד יותר מבואר על החובה להיטהר, שכן הלשון 'וכבס בגדיו ורחץ במים', משמע שחובה עליו לעשות כן. ולכך מסיים שאם לא עשה כן – ונשא עונו.

אף כאן הרבה מפרשים (רש"י, רשב"ם, ספורנו, רלב"ג) כתבו שכוונת התורה שאם לא נטהר, ובא למקדש, אזי ונשא עוונו, ועי' ברד"צ הופמן מש"כ ליישב הקושי בפירוש זה.

אולם גם כאן האב"ע סובר שיש עוון לכל טמא שלא נטהר, ועי' במש"כ השד"ל.

הרי לנו מעל 5 מקורות מספר ויקרא שמפשטן משמע שאין להיטמא לחינם. ואף מספר במדבר ניתן ללמוד כן.

שכן נא' בפ"ה בבמדבר: "צו את בנ"י וישלחו מן המחנה כל צרוע כו' וכל טמא לנפש כו' ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שכן בתוכם".

המשמעות הפשוטה שיש לשלח את כל הטמאים ממחנה בנ"י כדי שלא יטמאו את המחנות, ויש הרבה פעמים שהתורה אומרת שד' שוכן במחנה בנ"י[2], ואילו אדם טמא פוגם בהשראת השכינה שבמקומות עמ"י. ואע"פ שהרלב"ג והבכור שור ביארו שמדובר על מחנה השכינה, מ"מ התורה כתבה באופן שיובן שיש להרחיק הטמאים והטומאה מא"י.

וכן נאמ' בבמדבר (פי"ט): "הנגע במת לכל נפש אדם וטמא 7 ימים כו' כל הנגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא את משכן ד' טמא ונכרתה הנפש ההוא מישראל כי מי נדה לא זרק עליו טמא יהיה עוד טמאתו בו כו', ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההוא מתוך הקהל[3] כי את מקדש ד' טמא מי נדה לא זרק עליו טמא הוא".

לכאו' המשמעות היא שהנטמא ממת, אם הוא לא נטהר מטומאתו – הרי שבזה הוא "את משכן ד' טימא", או "את מקדש ד' טימא". והרי לא נאמר פה שהוא נכנס אח"כ למקדש עצמו, אלא משמע שעצם זה שהוא לא נטהר מטומאתו, והוא ממשיך להיות טמא בא"י שהיא כמקדש[4] - אזי התורה מקפידה עליו בזה.

וכ"כ בדעת סופרים (שם,יג): "וכ"נ שיש בלשון זה רמז שבד"כ לא ראוי לאדם מישראל לשהות בטומאתו בזמן שהוא נמצא בקרבת מקום למקדש כמו במדבר, כי לא יתכן שלא יתקרב למשכן והוא עלול לשכוח ולהיכנס והאזהרה היא כל הנוגע כו' קרוב הדבר שיטמא".

ואף במדרש ראינו שמייחסים לכל א"י כמו מקום המקדש, שכן בב"ר (סד,ג) אמרו: "גור בארץ הזאת, א"ר הושעיה את עולה תמימה, מה עולה אם יצאת חוץ לקלעים היא נפסלת אף את אם יצאת חו"ל נפסלת". ובגמ' (ב"ב קיא.): "א"ר ענן כל הקבור בא"י כאילו קבור תחת המזבח כתיב הכא מזבח אדמה תעשה לי וכתיב התם וכפר אדמתו עמו"[5].

 

אות ב. קדושה וטהרה.

נא' (וי' פי"ט): "דבר אל כל עדת בנ"י ואמרת אלהם קדשים תהיו כי קדוש אני ד' א-להיכם". נצטווינו להיות קדושים, והיאך ניתן להיות קדושים?

ולכאו' הדבר פשוט שהכוונה לא להטמא למתים, נבלות ושאר טומאות. שכן הרבה פעמים התורה מדגישה שהקדושה היא ההימנעות מהטומאה[6].

ואכן כתב הרמב"ן: "ולפי דעתי כו' וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות, ימעט במשגל כו' ויקדש עצמו מן היין במיעוטו כו' וכן יפריש עצמו מן הטומאה אע"פ שלא הוזהרנו ממנה בתורה כמו שהזכירו (חגיגה ב,ז) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, וכמו שנקרא הנזיר קדוש בשמרו מטומאת המת ג"כ כו'".

וכבר ראינו באות א שכ"כ הכתב והקבלה, ושהביא מתנא דבי אליהו (ח"א פט"ו): "והתקדשתם והייתם קדושים מכאן היה ר"ג אוכל חולין בטהרה, אמר לא לכהנים בלבד נתנה קדושה מסיני אלא לכל ישראל שנ' דבר אל כל עדת בנ"י קדושים תהיו".

ואף בימי ההגבלה נא' (שמות פי"ט): "ויאמר ד' אל־משה לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלתם". אף כאן נר' שהכוונה שיזהרו מכל הטומאה, ואכן כ"כ האב"ע: "וקדשתם, שיִשמרו מכל טמא וּמְטַמא", ואף הרמב"ן פירש כן בהמשך לשיטתו, וז"ל הרמב"ן: "והנכון שיהיו קדושים שלא יגעו אל אשה ואל כל טומאה כי הנשמר מן הטומאה יקָרא מקודש כמו שאמר בכהנים אחרי לנפש לא יטמא קדושים יהיו לא-להיהם וכתיב כי הכהנים לא התקדשו למדי (דבה"י ל) לא הטהרו כו'".

אולם עי' במו"נ (ח"ג סימן מז) שלל ביאור זה, וכלשונו: "אבל אמרו יתעלה והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני אינו בעניין טומאה וטהרה כלל ולשון ספרא זו קדושת מצוות (ספרי במדבר קטו) כו' ולפי' נקראת גם העברה על המצוות טומאה"[7]. וכ"נ שהולך לשיטתו בספר המצוות (מצוה קט).

אולם אף החינוך שלרוב נמשך אחר הרמב"ם, הוסיף (מצוה קעה): "ומ"מ אין זה ממידת החסידים ואנשי מעשה להיותם מטמאים בטומאתם, כי הטומאה מאוסה והטהרה אהובה, ונפשו של אדם מתעלה ומזדככת בטהרה".

ז"ל הכוזרי (מ"ג אות מט): "הטומאה והקדושה 2 עניינים זה כנגד זה לא ימצא הא' אלא בהימצא השני ומקום שאין קדושה אין טומאה. כי עניין הטומאה איננו כ"א דבר שאסר על בעליו לנגוע בדבר מדברי הקדושה ממה שהוא מקודש לא-לוהים כמו הכוהנים ומאכלם ומלבושם והתרומות והקורבנות וביהמ"ק וזולת זה הרבה. וכן עניין הקדושה דבר שאסר על בעליו לנגוע כו' ורוב מהם תלויים במעמד השכינה וכבר חסרנו אותה כו', אבל חובות הטומאה בטלו ממנו מפני שאנו בחו"ל וכש"כ מה שאנו משתמשים בו מהקברות והשרצים והמצורעים והזבים והמתים וזולת זה".

א"כ בנוסף לכל המקורות באות א שהוכח מהם שהתורה נוקטת בהרבה מקומות שיש להתרחק מכל טומאה ולהטהר במהרה, ג"כ התבאר שבכל מצוות קדושה זה להתרחק מכל טומאה ולחיות בטהרה[8].

אות ג. טהרת חולין בא"י.

כפי שראינו מדברי הכוזרי סוף אות הקודמת, בגלל הגלות בטלו הטומאות, אולם כעת שתמה הגלות ועמ"י בא"י, הרי שעלינו להקפיד על כל הטהרות שנוכל.

והנה שנינו במשנה (דמאי ב,ג): "המקבל עליו להיות חבר אינו מוכר לעם הארץ לח ויבש וכו'. ר"י או' אף לא יגדל בהמה דקה ולא יהא פרוץ בנדרים ובשחוק ולא יהא מטמא למתים ומשמש בבית המדרש. א"ל לא באו אלו לכלל".

ובאבות דרבני נתן (פמ"א, ה"ח): "כל המקבל עליו ארבעה דברים מקבלין אותו להיות חבר: אינו הולך לבית הקברות כו'".

הרי שלדברי ר"י המקבל עליו להיות חבר, הרי שיש לו להמנע מטומאת המתים, ורבנן פליגי עליה בזה. ומ"מ לרבנן אסור למכור לעם הארץ לח ויבש, וכתב הרע"ב: "לח ויבש, דאין מוסרים טהרות לעם הארץ שאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י".

הרי שיש איסור לגרום טומאה לחולין של א"י, ואין זה קשור למקדש, אלא דין בא"י.

וכתב ספר התרומה (הלכות א"י): "ולא מיבעיא בימי התנאים שהם יכולים להפריש תרו"מ בטהרה ואפי' לאחר חורבן שהיה להם אפר מן הפרה שנעשית בפני הבית כו'[9] אלמא נוהגין תרומה בטהרה וגם חולין נוהגין על טהרת קודש, אלא אפי' האמוראים שהיו הרבה דורות אחר חורבן היה להן אפר פרה כו' ואפי' בסוף האמוראים דמסתמא פסקה להם הזאה לבנ"י אפ"ה היו עולין לא"י מפני חבתן כו' ואע"ג דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י מן התורה כו'".

הרי שלדבריו אף כשיאן מקדש, ואף אם לא הקריבו קרבנות, מ"מ היו מקפידים האמוראים על טהרה בא"י, ואסור מהתורה לגרום לחולין של א"י טומאה.

ואין דבריו מוסכים, עי' בכפתור ופרח (יז) שכתב: "אבל הר"מ כתב פ"ז (בכורים הל' יב) שמותר לגרום טומאה לחולין שבא"י כו' וטומאת חולין שבא"י איסורא דרבנן הוא כו'". וע"ע במשל"מ (טומאת אוכלים טז,י) שהאריך בטהרה ברגלים. אבל מ"מ על עיקר דבריו שיש להימנע מלטמא חולין בא"י, ושהאמוראים היו מקפידים על זה, ונטהרים בא"י, אין הכרח לומר שיחלוק על זה.

ואכן כתב בתשובות הרי"ד (סימן כה): "דאמרי' התם: אמר רבין בר רב אדא אמר ר׳ יצחק אבא שאול גבל של בית ר׳ הוה והיו מחמין לו חמין בחיטין של תרומה שנטמאת ללוש בהן עיסה בטהרה, וקשיא לי היכי מצי רב למיכל חולין בטהרה והלא אחר החרבן היה וכיון דבטל אפר פרה מי יטהר טמאי מתים שבישראל? ונ״ל לתרץ לפי הדחק דאע״ג דחרב ביהמ"ק היה להם עדיין אפר פרה שהיה מתחלק לכל המשמרות . ועד שהספיק להם אותו האפר היו נטהרין בו טמאי מתים שבא"י ותדע שהיו נזהרין בא"י לאחר החרבן מטומאת מת דתנן בסוף אהלות כו'". ויעויין בספר בין כסה לעשור (לרב אליעזר יהודה בראדט, מעמ' צז) שהאריך בזה.

והנה בירו' (שבת א,ג) אמרי': "רבי חייא רובא מפקד לרב אין את יכול מיכול כל שתא חולין בטהרה אכול. ואם לאו תהא אכילת שבע יומין מן שתא. מיכן היה ר' פינחס בן יאיר או' זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה, קדושה לידי ענוה ענוה לידי יראת חט, יראת חט לידי רוה"ק, רוה"ק לידי חסידות, חסידות לידי תחיה"מ, תחיה"מ לידי אליהו כו' טהרה לידי קדושה-וטיהרו וקידשו כו' תני בשם ר"מ כל מי שהוא קבוע בא"י ואוכל חוליו בטהרה ומדבר בלשון הקודש וקורא את שמע בבוקר ובערב מובטח לו שהוא מחיי העוה"ב".

הרי בירו' הזה רואים ככול דברינו, שיש להקפיד על טהרת חולין בא"י, עדיף כל השנה, ואם א"א לפחות שבוע ימים בשנה יש להקפיד בזה. ורבי פנחס בן יאיר אומר שטהרה מביאה לידי קדושה. ואף מדברי ר"מ לומדים את החשיבות של טהרה בא"י.

אות ד. דרכי האמורי ודרישה למתים.

איתא במסכת שמחות (ח,א): "יוצאין לבית הקברות ופוקדין על המתים עד ג׳ ימים ואין חוששין משום דרכי האמורי". משמע שאחר ג' ימים אין לפקוד הקבר משום דרכי האמורי. וכתב החת"ס (ח"ב, חיו"ד סימן שלח) שמכאן הרמב"ם למד שאין לבקר בבית קברות, שזה מדרכי האמורי.

אולם הרדב"ז כתב להקל בזה: "משמע כו' אבל אחר ג' יש בו משום דרכי האמורי", וכתב: "פי' לבקר הקברות הוא לפתוח הקבר לפקוד את המת וזה יש בו מדרכי האמורי, אבל לפקוד הקברות מבחוץ אין חשש בזה וכן נהגו כל ישראל לפקוד את מתיהם ולהשתטח על קבריהם". והפרישה (שצד אות ד) כתב לקהל מטעם אחר, וז"ל: "היה דוקא בימיהם שהיו מניחין המת בכוכין והיה אפשר לגלות את המת ולראות אותו".

והנה מלבד שדבריהם לא מוכרחים וזה אוקימתא שלא מוכחת באיסור תורה, כמו כן אם הרמב"ם אוסר את זה, יש להחמיר בשל תורה.

כתב היד פשוטה (הלכות אבל ד, ד): "אל תבקשו לטמאה בהם ודרשו בספרי (דב' יח,יב) כשהיה ר' אלעזר מגיע לפס' זה (דב' יח,ב) היה או' חבל עלינו! מה אם מי שמדבק בטומאה רוח טומאה שורה עליו, המדבק בשכינה דין הוא שתשרה עליו רוח הקדש! ומי גרם (ישעיה נט) כ"א עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין א-להיכם, מעתה זהו שכתב רבינו שלא יפנה אדם לבקר הקברות, שהרי בכך הוא מדבק בטומאה"[10].

ובתשובות מהר"ם בן ברוך (קסד) כתב: "מאוד אני נפלא על בנ"א הנודרים לילך על בית הקברות, כי קצת היה דומה לדורש אל המתים כו'", ע"ש.

הרי שמלבד האיסורים שראינו לעיל שיש בהליכה לקברות ולמקום טומאה, ג"כ משמע ממקורות אלו שיש חשש לדרכי האמורי וכן ל'אל תבקשו לטומאה בהם'. ואף אם יש מקום לחלק ולומר שאין זאת בזמה"ז, מ"מ נר' שבשל תורה אין להקל ללא ראיה מוכרחת.

אות ה. מדברי האחרונים.

כתוב באגרת הגר"א: "ותישמר שלא תלך לבית הקברות כלל וכלל (נ"א: ששם מתדבקין הקליפות מאד, וכש"כ בנשים), וכל הצרות והעוונות באים מזה".

ובפלא יועץ (טמאה) כתב: "ראוי לאדם לזהר מכל טומאה, שהטומאה מטמטם את הלב (יומא לט.) כו'. וכן יש להזהר מלגע בנבלה וכל דבר טמא ושלא לילך בין המתים, ואזהרה שמענו מגורי האר"י ז"ל שלא לילך לבית הקברות כ"א לקבורת מת, ולכן אני נמנע מלילך בט' באב וכדו'". וכ"כ בספר אור צדיקים (סימן כד אות קכב): "יש למנוע מלילך לבית הקברות אם לא לצורך הלוית המת כי הרוחות רעות בדקין בו שם בבית הקברות".

ולגבי מש"כ הרמ"א (תקנט,י): "והולכים (ט באב) על הקברות מיד כשהולכים מביה"כ". העיר המג"א (ס"ק טו): "וכ' בכתבי האר"י דאין לילך על הקברות אלא לצורך הלוית המת ובפרט אם לא תיקן עון קרי מתדבקים בו החיצונים עכ"ל".

הרי שגם על דרך הנסתר אין להטמא למתים ולשאר טומאות, שהרי האר"י, הגר"א והפלא יועץ שהיו מבינים גדולים בחוכמה זאת, והזהירו מזה, וע"ע בספר לקדושים אשר בארץ (מעמ' כד) שהאריך בזה.

כתב המשנ"ב (ס"ק מא): "וכל זה היינו לילך לבית הקברות בריחוק 4 אמות, אבל לא על הקברות ממש אפי' קברי ישראל, כי יש לחוש שיתדבקו בו החיצונים".

וכתב בספר איש ההלכה (עמ' 36): "יש ליהדות יחס שלילי אל המיתה ואל המתים, מת מטמא כו' אדם שטמא במת טמא טומאת 7 ואסור לו לאכול בקודשים כו' נזיר שנטמא למת סותר את הימים כו' ולהביא קרבן, כהני ד' אסור להיטמא למתים, כל שקדושתו למעלה מקדושת חברו איסור טומאתו חמור, כהן הדיוט מטמא לקרובים, כ"ג כו' אינו מטמא אפי' להם. ובשעה שהרבה דתות כו' קידשו את המוות כו' הכריזה היהדות טומאה ביחס למת כו' במתים חופשי כיון שמת נעשה חפשי מן המצוות (נידה סא.) כו' בירו' (ברכות ג,א) כתיב כו' כל ימי חייך כו' ולא ימים שאתה עוסק במתים כו' פקוח נפש דוחה את כל התורה כולה, וחי בהם כו', מיתה וקדושה הם 2 כתובים המכחישים זה את זה כו' הגר"א, ר' יוסף בר, איש בריסק, ר"ח בנו, ר' משה בן בנו, ר' אליהו כו' לא ביקרו מעולם בבתי קברות ולא השתטחו על קברי אבות כו'".

וכן בספר דורנו מול שאלות הנצח (עמ' 159) כתב שמצרים היתה מקום פולחן המתים (חניטה) ושהרב עזריאל הילדסהיימר חשש מהחלת פולחן אצל המתים, ועדיף ללמוד ממעשי הצדיקים מלפקוד עצמותיהם ("כמעשה ארץ מצרים ...").

אות ו. קברות צדיקים.

אמרי' במסכת שמחות (ד, יב): "המלוין אותו אומרין לו לך בשלום, שנ' ואתה תבוא אל אבותיך בשלום. ומציינין את כל בית הקברות, ובונין נפש על הקבר, והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זכרונם. ולא יפנה אדם לבקר הקברות".

הרי שאין לעשות מצבה לקבר הצדיקים, שלא יחשבו שיש ללכת לקברותיהם, לא דברי הצדיקים הם זכרונם. וכ"ה בירושלמי (שקלים א,ז): "תני רשב"ג או' אין עושין נפשות לצדיקים דבריהן הן זכרונן".

וכ"פ הרמב"ם (הלכות אבל ד,ד): "והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זכרונם ולא יפנה אדם לבקר הקברות."

ואכן מקום הקבר אינו מקום לתורה, וכדברי הרמב"ם (הלכות ק"ש  פ"ג, הל' ב): "אין קורין לא בבית המרחץ כו' ולא בבית הקברות ולא בצד המת עצמו ואם הרחיק ארבע אמות מן הקבר או מן המת מותר לקרות". ובהלכות אבל (פי"ג, הל' ט): "אין אומרין שמועה והגדה בבית האבל אלא יושבין דווין וכן אין אומרין בפני המת אלא דברים של מת אבל לעסוק בדברי תורה בפניו או בבית הקברות אסור"[11].

ואכן לגבי דבריהם הם זכרונם, כתב המים חיים (רז): "ומי שרוצה להתפלל בזכותם אף בביתו יוכל לעשות כן כמו שאומרים בסליחות עשה למען אברהם יצחק ויעקב וכו' אף שאין עומדים על קבריהם". שזהו רצון חז"ל באומרם לא לעשות מצבות לצדיקים שדבריהם זכרונם.

והנה בתנ"ך לא מצינו בשום מקום במפורש שהלכו לקברים, ואף שהוצרכו לתפילה, וכן העיר בפירוש התפילה לרב יהודה בן יקר (דף עג).

אולם במדרשים יש כמה מקומות שמשמע אחרת:

אמרי' בסוטה (לד:): "ויעלו בנגב ויבא עד חברון ויבאו מבעי ליה אמר רבא מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות אמר להן אבותי בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים יהושע כבר בקש משה עליו רחמים".

לכאו' משמע שיש מעלה ללכת ולהשתטח על קברות האבות. אלא שיש לדחות את זה מכמה טעמים:

א. האשכול (ח"ב עמ' קעד) כותב שאין סומכים על הלכות שבמדרשים אם לא שנראה שנתקבלו לבעלי התלמוד. א"כ אין ללמוד ממדרש זה הלכה, ובפרט שמהגמ' הירו' ומסכת שמחות התבאר אחרת.

ואכן איתא בירו' (פאה ב,ד): "רבי זעירא בשם שמואל: אין למדין לא מן ההלכות ולא מן ההגדות כו'". ויש מח' אחרונים אם אין למדים הלכה ממדרש גם אם אינו סותר את התלמוד או רק במקרה וסותר, עי' ביבי"א (ח"ז חאו"ח סימן לד אות ד).

וכתב הנוב"י (תניינא יו"ד קסא): "המדרשות והאגדות עיקר כוונתם על המוסר ועל הרמזים והמשלים שבהם והכל עיקר הדת, אבל אין עיקר כוונתם על פסקי הלכות, לכן אין למדים מהם לפסק הלכה כלל".

ב. דברי הגמ' אינם פשוטו של מקרא, שכן לא מפורש בפסוקים בשום מקום שיש הפרש בין כלב לאחרים, או שרק אחד מהרגלים בא לחברון ולא השאר, עי' ברשב"ם, בחזקוני וברש"ר הירש על זה.

ואף אם נאמר שרק כלב בא לחברון, שמא בא לשמה כי זה נחלתו, עי' בפרש"י על זה. ואפשר שזה משום שהיו שמה הענקים, ובזה התווכחו כלב והמרגלים אם נוכל לנצחם או לא, וע"ע בהעמק דבר על הפס'.

א"כ אין הכרח לומר על פי הפשט כדברי המדרש, וממילא אפשר שאין המדרש בא לספר שכך היה, אלא ללמד אותנו משהו. למשל ללמד שכיבוש הארץ הוא בזכות האבות שלהם היא ניתנה.

ואכן בספר בארות שלמה (ד,ד) כתב שזה משל וביטוי לדבקות כלב בדרך האבות, וזה כוונת המדרש.

ג. בספר התמונה (תמונה ג, אות ר) כתב שמשה רבינו נקבר במערת המכפלה, והביאו דבריו כמה אחרונים[12].

למרות שזה נגד הכתוב בדברים (פל"ד) ונגד מדרשים אחרים (שנקבר בנחלתו של ראובן או גד, ונגד המסתבר (שכן עמ"י לא עבר הירדן, וכש"כ לא הגיע לחברון שהיה בה מלך עוין (יהושע י, ה)[13].

אלא כנראה הכוונה שמבחינה רעיונית משה כקבור שמה. ודומה לזה כתב רש"י לגבי בית אל וי"ם (בר' כח,יז): "אני או' שנעקר הר המוריה ממקומו ובא לכאן, וזו היא קפיצת הארץ האמורה בשחיטת חולין (צא:) שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל", וע"ע ברש"י בר' (לז,יד).

ד. עי' במשפט כהן (קמז) שכתב שאפשר שזה רק אצל האבות, ולא אצל שאר צדיקים. ובנוסף הדגיש שזה רק לבקשת רחמים אך מצוה – לא יודע מה מצוה יש בזה. ואכן במשפטי צדק (עד) כתב לגבי הנודר להסתפר על קברי צדיקים: "אני העני לא ידעתי מה שורש מצוה יש בנדר זה להסתפר על קברי הצדיקים, והלא אפי' זיארא להשתטח על קברי הצדיקים לא הוה ידעי' מה מצוה יש כו'".

ד. בספר קוממיות לארצינו (מאמר נד) העיר: "המעשה כי כלב הלך לקברי אבות לא מופיע בגרסת הגדות התלמוד (שנדפס לראשונה בשנת רע"א, ממש בתקופה ההיא שנדפס התלמוד לראשונה). האם זה מפני שקיצר ממה שהיה לפניו או מפני שבכת"י התלמוד שבידו לא הופיע מאמר זה?".

ה. אף לדברי המדרש לא כתוב שכלב נטמא מהם, ואפשר להבין שהשתטח בקרבתם או שהיה באופן שלא מטמא.

וניתן להביא ראיה להבנה זאת, שבגמ' בברכות (יח:) מסופר ששמואל הלך לחצר מות, ושאל המצפה איתן (שם בד"ה אזל) והרי שמואל היה כהן. ותירץ שכל המעשה היה בחלום, וכ"כ המהרש"א (חידושי אגדות, שם בסוד"ה מעשה). והמהרש"ם (שם) כתב שהוא עמד רחוק מהקברים.

א"כ אף אנו נאמר שמדובר שכלב הלך לשם בחזון או שעמד רחוק.

וכ"נ ממדרש איכה רבתי (כד) אמרו: "אמר הקב"ה לירמיה: אני דומה היום לאדם שהיה לו בן יחידי, ועשה לו חופה ומת בתוך חופתו, ואין לך כאב לא עלי ולא על בני? לך וקרא לאברהם ליצחק וליעקב ומשה מקבריהם, שהם יודעים לבכות. אמר לפניו: רבש"ע איני יודע היכן משה קבור. א"ל הקב"ה לך עמוד על שפת הירדן והרם קולך וקרא בן עמרם כו' מיד הלך ירמיה למערת המכפלה ואמר לאבות העולם כו'".

הרי שירמיה לא הלך לקברו של משה, ואף לא יודע איפה הקבר, אלא הוא עמד בשפת הירדן, וזה ג"כ נחשב שהגיע לשמה. וכן מסתבר שהרי ירמיה היה כהן, ובודאי שלא יטמא למתים.

ישנם עוד מדרשים שניתן היה להבין בהם כמדרש הנ"ל[14], וכן בגמ' ישנם סיפורים על אמוראים שהשתטחו על קברי צדיקים[15], ואף מהזוהר ניתן להבין כן[16], וכן ישנם ראשונים ואחרונים שכתבו בעד זה[17].

ולענ"ד את רוב המקורות האלו יש לדחות בדרך שכתבנו לעיל, ובנוסף מפני שבחו"ל שהכל טמא שמה, אזי אפשר שללכת לקברות הצדיקים יהיה מותר, כי בכל אופן הכל טמא כבר, משא"כ בארצנו הקדושה, שאין להטמא בה.

אות ז. סיכום העולה מסימן זה.

באות א הראנו שבהרבה מקומות המשמעות הפשוטה של התורה שאסור (אף לישראל) להיטמא (למתים, לנבלות ולשאר טומאות) ושחייבים להיטהר בהקדם האפשרי. ואף שחז"ל ביארו אחרת את המקומות, מ"מ התורה באה לומר שיש להקפיד על זה כמה שאפשר.

באות ב התבאר שקדושה וטהרה הם שני עניינים הקשורים זה לזה בכל מקום. ובכלל המצווה להיות קדושים, יש להטהר מטומאה ולא להטמא לחינם.

באות ג ראינו שאף בזמן שהמקדש חרב ואף בלי קשר לקורבנות יש להקפיד על הרחקה מטומאה כמה שאפשר בא"י ושאין לטמא חולין בא"י. ושהאמוראים היו נטהרים מטומאת מת.

באות ד ראינו שבהליכה לקברות יש לחוש לדרכי האמורי ולדרישה מהמתים באופנים מסויימים, אלא שיש הדוחים את זה.

באות ה הבאנו כמה אחרונים שכתבו להימנע מלהיטמא למתים וללכת לבית קברות לחינם, ואף על דרך הסוד.

באות ו התבאר שזכרון הצדיקים זה בלימוד דבריהם, ואין לעשות מצבה לקבריהם שלא יחשבו שזה העיקר. וכ"פ הרמב"ם שאין ללכת לבית הקברות לחינם.

אולם ראינו שיש מדרשים שמשמע מהם שיש מעלה בהליכה לקברות הצדיקים, אלא שכתבנו שאין ההל' כן[18], ובא"י יש להימנע מטומאה כמה שאפשר. ואף המדרשים הנ"ל אפשר שדיברו על דרך מוסר או שבחלום הלך לקבר או שהתרחק מהקבר ולא נטמא.

והבאנו כמה ראשונים ואחרונים שג"כ כתבו שיש מעלה ללכת לקברות הצדיקים, ומ"מ אפשר שהם דיברו דווקא בחו"ל שהכל טמא. ואף אם דיברו בא"י, מ"מ היות ויש חשש לאיסור ומהרבה מקורות משמע שזה בעייתי ביותר, אזי עדיף לוותר על ספק מעלה, מאשר להכנס לחשש לאיסורים ולטומאה, כנלע"ד.

המסקנה העולה:

יש להימנע מללכת לקברות בשביל שמחת החלאקה. והרוצים ללכת לקברות הצדיקים, יש להם לעמוד בריחוק מקום (במקום המוקצה לכהנים) לבל יטמאו.