[1] ולכך בדף יד. דאמרי' דיבמה נקנית בביאה מדכתיב יבמה יבא עליה ולקחה לו לאישה, ואקשי' ודלמא כאישה ומשני', ופרש"י (בד"ה ודלמא) דההו"א שיהיו קידושיה כאישה היא משום דכתיב לאישה (ולקחה לו לאישה), והטעם שלא ביאר בפשיטות כריטב"א (י"ג: בד"ה והא דתנן והיבמה) דההו"א דכיון דכתיב ולקחה נגמר מקיחה דשדה עפרון הוא משום דלדידיה הלימוד
     משדה עפרון הוא ג"ש ולא ביאור מילת קיחה.

[2] וז"ל בגיטין (מ"א:בד"ה דכו"ע): "דכו"ע ג"ש עדיפא דהו"ל כמאן דכתביה בגופיה דקרא", וכן מוכח בפס'
     ה: בד"ה וארישא, ובחי' הר"ן שם בד"ה לך לך.

[3] דהא לר"ן הגנאי לאישה הוי הטעם להא דבטל  תורת חליפין, ואכן הר"ן העתיק את דברי רש"י, ובדף ה:) בדפי הרי"ף בד"ה גרסי' כתב דהלימוד משדה
עפרון הוא ג"ש (ולגבי דעתו בג"ש עי' בהע' הקודמת).

[4] ולא דהוי ממון אלא דבעי' את קפידתה (דין צדדי).        ולא דמי לפשטה ידה דמקודשת בכל דהוא, כדאמרי'
              שם, דהוי כאו' דאיננה מקפדת.

[5] וא"ש הא דהר"ן (ג: בדפי הרי"ף בד"ה ההוא) הביא את הרמב"ם דלא בעי' שומא בקי' בדברים שהאשה מתאווה להן כשיראין, דהיא גומרת בדעתה בכל כמה
                            דשוה.

[6] לגבי ביאה כתב (יבמות נ"ה: בד"ה קיחה): "כי יקח איש אישה ובעלה ומהכא ילפי' קידושי ביאה", הוסיף "ובעלה" כי מהכא ס"ל דילפי' (ונר' דיליף את הג"ש שם דהוי כאילו כתוב כי יקח איש אישה ובעלה
                          בהעראה).

וכן משמע מהא דהקשה (כתובות ג. בד"ה שויה) על רבותיו דסברי דקידושי כסף דרבנן ודקידושי ביאה הוו דאו', ואי הוה ס"ל דקידושי ביאה נלמדו מהג"ש
  הו"ל לאקושיי על רבותיו מ"ש קידושי כסף מביאה.

ולגבי קניין שטר כתב (קי' ט: בד"ה הדר):"ויצאה והיתה שהרי עיקר שהשטר קונה באשה מכאן למדנו" (ואין בזה כ"כ הכרח, אלא דכיוון דקידושי ביאה אין
נכללים בכי יקח ע"כ דאף קידושי שטר אינן נכללים).

[7] בד"ה ואסקה ר"פ באתרא, וכעי"ז ביארו הרשב"א,
          הריטב"א והר"ן (שם) את כוונת רש"י.

[8] בסוגייא דחוששין לסבלונות קבל את שיטת רש"י
              (כב. בדפי הרי"ף בד"ה חוששין).

ובדף ה. (בדפי הרי"ף בד"ה וכתב) כתב:"לפי שהכסף הוא שקונה ואמירה אינה צריכה אלא לגלות שנתינה
                      זו לשם קי' היה".

[9] וכ"כ הריטב"א (ט. בד"ה והא דאמרי' הכא בלוקח):"תמיהא מלתא דהא כי יקח איש בקידושי כסף כתיב ומה ראייה מייתי מינה לקידושי שטר ואיכא למימר דאע"ג דמקיחה קיחה גמרי' קידושי כסף עיקר ל' דיקח איש משמע כי יקנה אישה בכל עניין שיהא ומדיוקא דפשטיה דקרא נקטי' דקניין זה בלוקח תליא רחמנא בין בשטר בין בכסף למעוטי היכא דיהבא לה איהי לדידיה וקידשתיה דלא הוו קי' כו'", דהיינו רק מדיוק הפס' ילפי' דהקניין תלי בבעל
                       (ודהוא היוזם).

[10] דהא כתב וה"ג, משמע דלאו כו"ע הכי גריסו, וכן נר' דר' ירוחם (כב, א) לא גריס דהא כתב דהמקדש
              בריבית קצוצה אינה מקודשת.

[11] ועי' ברמב"ן בפס' ז. (בסוד"ה והא דאמרי' מברך), ובמקו"א יתבאר יותר (בסוגיית בדיקת חמץ, בשיטת
         הרמב"ן, גבי הברכה של הפרשת תרו"מ).

[12] והר"ן (ב: בדפי הרי"ף בד"ה אמר) כתב כרש"י "דגמרי' קיחה קיחה משדה עפרון ודקא (נר' דצ"ל
              דקא) יהיב לה מידי בשעת קי'".

[13] דהא (יג: בד"ה לכו"ע) ס"ל דמויצאה מביתו הוה סברי' דיש עשה, ולא גילוי דדין האישה אף לאחר
      המיתה כדין א"א (ודלא כתו"ר בד"ה לכו"ע).

[14] דהא כתב בקטנותה.        וכ"כ בקי' (י. בד"ה ומקבל): "ומקבל את גיטה אם גירשה בעלה מן האירוסין בעודה נערה", הרי דבנערה דווקא באירוסין האב מקבל.        וכ"כ שם בדף מג: בד"ה היא ואביה
        (וכ"כ המהר"ם פאדווי ס. טו בדעת רש"י).

[15] ובגיטין סד: תנן נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה, ופרש"י (בד"ה היא ואביה): "היא ואביה וכו' דהא גדולה היא ואם היתה יתומה היא מהוה את עצמה והיא מקבלת את גיטה והשת אנמי לא שנא", והקשה בגליוה"ש: "לא זכיתי להבין מה דנקט רש"י היא מהוה את עצמה דמזה ליכא ראיה כ"כ לדהכא דהתם כיון דהקי' היו בקטנות מהוה ג"כ הגירושין בקטנות וכו' והא באמת גם בקדשה אביה ונתייבמה מקבלת גיטה וכו'", אמנם לפי דברינו מובן, דכוונתו דכיוון שהיא גדולה אזי הקי' יכולין לחול מכוחה ולא מכח אביה והרי שהיא מקבלת גיטה
                         לבטל הקי'.

וכ"מ מרש"י בכת' (מו: בד"ה קטנה) דפי' דההו"א דגמ' דהאב יכול לקדש את ביתו בקטנותה ולא בנערותה
היא דקטנה אינה יכולה לקדש עצמה משא"כ בנערה.

[16] ובגיטין בדף כג. אמרי' דגוי אינו כשר להביא את הגט מפני שהוא לאו בר היתרא, ופרש"י (בד"ה לאו): "לאו בר היתרא הוא דאין להן קי' ואין גיטין נוהגים בהם כו'", נר' ששינה בל' בין קי' (שכתב אין להן) לגיטין (שכתב אין נוהג בהם) כי כוונתו דהגויים אינן בני קי' ולפי' אין בהם גיטין שהגט הוא ביטול האיסור
                           של הקי'.

ושם בדף פה: בעא מיניה רבא מר"נ אם גירשה חוץ מפלוני קטן מי הוו גירושין כי אתי לכלל הויה או דלמא השתא מיהא לאו בר הויה, א"ל תניתוה קטנה מתגרשת בקידושי אביה אמאי והא בעי' ויצאה אלא אתיא לכלל הויה, ופרש"י (בד"ה והא בעי', וכ"כ התו"ר בד"ה תניתוה, בדעת רש"י): "והא בעי' ויצאה והיתה דלא מיגרשה אא"כ ראויה לקדש את עצמה
לאיש אחר", וזאת כי הגירושין הן ביטול איסור הקי'.

ומרש"י ביב' יט: (בד"ה ולקחה) עולה דמסברא סברנו דאסור לבוא על היבמה אחר שגירשה אך הא דסגי בגט היינו מסברא (וכנראה מפשט הגמ' ביב' לט.), ונר' דהחילוק הוא כי הגירושין הן ביטול הקי' ולכך מסברא סגי בגט (ודלא כרמב"ן, שם בד"ה אלא,
              דתרוייהו סברנו מטעות בפס').

ועי' בגיטין בדף לט: ברש"י בד"ה וקא דייקת מינה, ובקושיא הב' של התו"ר (בד"ה מה אישה) עליה, ונר' דרש"י סובר דאף גט הוי ביטול האיסור כמותה, וכיון דילפי' דגט לא מהני להפקיע בדררא דממונא ממילא
                         הה"ה מיתה.

[17] ואולי הכי אפשר ליישב את קושיית התוס' (ו: בד"ה דארווח) דהקשו על רש"י דביאר דארווח לה זימנא היינו דקדשה בפרוטה שהיתה נותנת לו להתפייס ולהאריך הזמן, והקשו התוס': "ולא נהי' כיון שהיה נותן לה זה פרוטה בקי' ולא נתן לה כלום הוי' כאילו נתנה לו פרוטה ממש", ואפשר דכיוון דלרש"י הכסף
       רק כדי להחל איסור לכך לא חשיב דנתנה.

[18] ב"מ יב. בד"ה מציאת, ב"ק פז. בד"ה שבח (וכצד הזה נר' דק"ל דהא הכי ס"ל לר"י שם בע"ב), כת' לט:
          בד"ה דאבוה ושם בע"א בד"ה בגרות.

[19] ואחר דילפי' מויצאה חינם דהכסף לאבוה ממילא אמרי' דהוי בכלל שבח נעורים (עי' רש"י ב"ק פז. בד"ה
                             שבח).

ואכן לקמן בדף מג: איכא פלוגתא בין ר' יוחנן לר"ל אם נערה המאורסה מקבלת את קידושיה ולר"י אינה מקבלת, ונ"ל דיליף מבנעוריה דהא איהו ס"ל האי
לימוד (ב"ק פז:) ור"ל פליג דלית ליה האי לימוד (שם).

[20] מהא מוכרח רק דלא הוי קניין בעלותי, אך אכתי
אפשר דיהוי קניין לשעבוד (שבו אין שייכות לולדות).

ועי' בגיטין פג: בסוגיא דכיוון דפסקה פסקה דהרי"ף, הרמב"ם (פ"ח הל' גירושין הל' ט) והמאירי סוברים שגירושין ליום אינן גירושין, ולכאו' אם הגירושין הן העברת רשות תמוה למה לא יהיו הגירושין (והא מצו לעבור רשות), אמנם אם הגירושין הן ביטול איסור
       הקי' אזי א"ש דבעי' ביטול האיסור וליתא.

[21] ורש"י ביבמות יט: (בד"ה קי') כתב דנלמד מהפס' ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר, והלכה מדעתה משמע, הרי דבעי' לימוד להחשיב את האישה למקנה (ואחר דחודש אמרי' דבעי' דעתה משום דעת
      מקנה, וכדכתב בקי' מד. בד"ה קי' דמדעתה).

[22] וכ"מ מרש"י כת' נח. (בד"ה והאי קניין).        [וע"ע ברמב"ן בגיטין, ט. בד"ה אם, וכ"נ דעת רש"י, גיטין י.
                       בד"ה ה"ג אלא].

[23] כת' עו: בד"ה אליבא, וברמב"ן שם בד"ה אמר מש"כ בדעת רש"י.        וע"ע שם בדף מח. ברש"י בד"ה לעולם, וברמב"ן שם מח: בד"ה ואוקמינא
                           תיובתא.

[24] רש"י (גיטין פב: בד"ה אלא מאישה) ס"ל דריח הגט הוי גט לר"א, ודלא כתוס' (בד"ה אפי) וכריטב"א (שם) דאם הוא רק מפקיעה ממנו ולא מתירה לאף א' אינו גט כלל (למרות דהוי ריח הגט), אמנם נר' דכיוון דרש"י סובר דסתם אישה אסורה לכך אף אם האישה
                   נשארת אסורה הוי גט.

במנ' בדף מב. אמרי' דר"ח סבר כל מצוה שכשרה בעכו"ם בישראל א"צ לברך, וכתב רש"י (בד"ה כל מצוה): "דאין יכול לומר אשר קדשנו דהא עכו"ם נמי כשר בה", אמנם התוס' (בד"ה בישראל) כתבו: "בישראל א"צ לברך דמשמע צונו ולא לאחרים", ברם
  נר' דרש"י לשיטתו שקדושה היינו שאסור לאחרים.

[25] ובבראשית (לד, יב) על הפסוק הרבו עלי מוהר ומתן פרש"י:"מהר כתובה", הרי דסובר שהיא מדאו'
                     (ועי' ברמב"ן שם).

והרמב"ם בריש ס' נשים כתב:"הל' אישות יש בכללן ד' מצוות וכו' א' לישא אישה בכתובה וקי' ב' שלא תבעל אישה בלא כתובה וקי' כו'", הרי דכתובה
                            מדאו'.

בנוסח הכתובה לרמב"ם (פ"ד מהל' יבום, ברוב הדפוסים) כתוב:"ויהיבנא ליכי מוהר בתוליכי כסף זוזי
                מאתן כו' דחזו ליכי מדאו'".

ובס' מו"נ (ח"ג פמ"ט) בטעם שענשה התורה את מוציא שם רע כתב: "והוא כי אין ספק כי זה האיש הרע לא אהב אשתו אשר הוציא עליה שם רע כו' ואילו היה רוצה לגרשה כדיין כל מגרש אשתו לא היה מונע מזה, אך היה מתחייב לתת לה חוקה הראוי לה ושם לה עלילות דברים כדי להפטר ממנה בלא תשלומין והוציא עליה דיבה כו' להחזיק בחוקה שיש לה עליו והוא חמישים כסף כי זה מוהר הבתולות הקצוב בתורה ומפני זה גזר עליו הש"י לשלם מאה כסף וכו'", הרי דכתובה מדאו' (וכן ע"ש דיהודה הביא
                    לקדשה גדי למוהר).

והא דכתב בהל' אישות (פ"י הל' ז): "וחכמים הם שתיקנו כתובה לאישה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה", הכוונה למאתים זוז של הכתובה דמדאו' סגי בכל שהוא (וכדנכתוב מיד בדעת רש"י), ואם יכתוב לה כתובה כל שהוא, הרי שתהא קלה בעיניו
                          להוציאה.

[26] דהא רש"י והרמב"ם דס"ל דכתובה דאו', פסקו כרבנן, רש"י בכת' נד: בד"ה רצה, פב. בד"ה אלא, והרמב"ם בהל' אישות  י,ז, ועי' בהגמ' אות ו' בשיטת
                             רש"י.

[27] קי' סה. בד"ה ואם, כת' מג: בפי' רש"י שם, ועי' ברמב"ן, שם בד"ה מנה, גבי דעת רש"י [ומש"כ שרש"י חזר בו בדף נד. ליתא כלל, דרש"י כתב שם (בד"ה או) דכיוון דלא כתב אלא בנישואין לכך לא יחול אלא
           מהנישואין, אך ההתחייבות מהקי'].

[28] בכת' בדף פ: תנן שומרת יבם שכנסה הרי היא כאשתו לכל דבר בלבד שתהא כתובתה על נכנסי בעלה הא', ואמרי' בגמ' (פב:) מ"ט אשה הקנו לו מן השמים, ופרש"י במהדו"ק (בשטמ"ק בד"ה וז"ל רש"י, וכ"נ מרש"י בד"ה אשה):"מ"ט כתובתה על נכסי בעלה הא' ולא על נכסי ב', אשה הקנו לו ולא ע"י כתובה אתיא לה", דהיינו פשוט לנו שיש רק כתובה א' רק האיבעיא היא מנכסי מי היבם צריך ליתן, הרי שאע"פ שהיא נקנתה לו מן השמיים עדיין צריך הוא ליתן כתובה, ולכאו' אם הכתובה היא חיוב שאדם מחייב עצמו ליתן לאשתו כשעוזבה (מעין הענקה) אזי לא שייך להתחייב היכא דאין הוא הקנה, אמנם אם עיקר
               החיוב לא נובע מהאדם א"ש.

[29] וכשם שכתובה לרש"י היא חיוב של רבנן הנסמך למוהר של התורה (ולרשב"ג חיוב של תורה מכסף ישקול הנסמך למוהר) כך ג"כ הוי תנאי כתובה
                           לשיטתו.

והנה בכת' בנד: (בד"ה רצה) כתב: "ואי תנא לכתוב (תוספת לכתובה) לא הוה שמעי' מינה שיהא התוספת קרוי כתובה אלא כמתנה מדעתו ואין שם כתובה עליו, השתא דתנן להוסיף משמע נוסף על הכתובה שתקנו חכמים ושם כתובה עליו כו'", דהיינו המשנה קמ"ל שת"כ אינו כמתנה בעלמא אלא חכמים נתנו לו שם כתובה, ונר' דההפרש בינהם הוא דכתובה הוא
                מחוייב ליתן משא"כ בת"כ.

וכתב רש"י (בד"ה תנאי):"ת"כ תוספת שהוא מתנה להוסיף לה וכן מזונות וכל הנך דתנן בפירקין דלעיל", והקשה עליו הריטב"א (בד"ה מסייעו, ועי' ברא"ש בסי. א):"והקשו בתוס' שהרי המוחלת כתובתה יש לה מזונות ומוכרת יש לה כתובת בנין דיכרין מכלל דההוא תנאה לא קאמר שת"כ ככתובה (ולכך מפרשים דמיירי רק בתוספת כתובה)", ותירץ הר"ן (שם כ"א: בדפי הרי"ף בד"ה גמ'): "נ"ל שמה שכתב וכן מזונות לא בא לומר שיהא שמן כתובה וכו' אלא ודאי כי קאמר וכן מזונות היינו לומר שהדינים שלהם ככתובה כגון שבח וקרקעות וזיבורית נוהגים במזונות אבל לא שיהא בכלל ל' שם כתובה", דהיינו הא דאמרי' דת"כ ככתובה היינו לומר דיש בתנאי דינים כדיני הכתובה ובמזונות יש רק חלק מהדינים וכן בהנך דתנן בפירקין דלעיל ובתוספת כתובה נתנו רבנן את כל דיני הכתובה, א"כ הת"כ הוי מלתא נפרדת מהכתובה והא
    דאמרי' דהוי ככתובה היינו דנתנו לו דיני כתובה.

וכן משמע מלישניה גבי הא דאמרי' דת"כ ככתובה לעניין מוכרת ומוחלת, וז"ל (בד"ה למוכרת): "מוכרת כתובתה כו' ומכרה את הכל לפי שהכל קרוי כתובה ולא אמרי' לא מקרי כתובה אלא מנה ומאתיים",
           דהקמ"ל דאף התוספת קרוי כתובה.

וכן גבי מורדת כתב (בד"ה למורדת): "המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה כו' לא תימא כנגד מנה ומאתיים לחודייהו אלא אף התוספת פוחתין והולכין", דהיינו ההו"א דכיון דהבעל נתן את התוספת מדעתו לכך תפסידם דעל דעת מרידתה לא נתן לה וקמ"ל דאף את התוספת פוחתין והולכין בדרך פחיתה, וכן ביאר השיטמ"ק את רש"י (ועוד דקדק כן ממהדו"ק דרש"י), הרי דאין הקמ"ל דכשם שפוחתין את הכתובה כך גם פוחתין את התוספת אלא הקמ"ל
דפחיתת ת"כ דמורדת הויא כפחיתת כתובה דמורדת.

וכן גבי שביעית כתב (בד"ה ולשביעית): "שאין השביעית משמטת כתובה כשאר שטרות אא"כ פגמה וזקפה וכו' ותוספת נמי לא משמט", והקשה הר"ן (כב: בדפי הרי"ף בד"ה ולשביעית):"ולא נהי' דלמאי (נר' דצ"ל דאמאי) דאמרי' דככתובה דמי הרי כל חיוב שאדם מתחייב לחברו שלא ע"ד מלוה הכי דיניה (ומייתי ראייה ממשניות, וכן הקשו התוס' והרמב"ן)", ונר' ליישב עפ"י מאי דכתבי' מהשטמ"ק, דההו"א דהתוספת הויא כפגומה וזקופה דהא מדעתו נתן לה ועל דעת מסויימת ואפשר שהיא תפסידנה ברגע הלכך קמ"ל דנתנו לה דין כתובה דאינה חשיבא כפגומה
                            וזקופה.

וכן גבי פוגמת כתב (נד: בד"ה ולפוגמת, נה. בד"ה ולשבועה):"אצטריך למנקטיה (לפוגמת) בהדיא לאשמועי' דפגימת תוספת מהניא להשביעה כפגימת כתובה", דהיינו הקמ"ל דנתנו לת"כ דין דתהא פגימתו
                       כפגימת כתובה.

וכן גבי תובעת כתב רש"י (נד: בד"ה לתובעת): "לתובעת שאמרו חכמים התובעת כתובתה בבי"ד אין לה מזונות תובעת תוספת נמי אין לה מזונות", וכתב עליה הרשב"א (בד"ה לתובעת): "והקשה הראב"ד והא קיי"ל כרבנן כו' מקצת כסף ככל כסף (וכל עוד שנשאר לה כתובה יש לה מזונות, וכש"כ אם רק תבעה) כו' ויש מי שמפרש דמקצת כסף ככל כסף כשלא תבעה בבי"ד אבל אם תבעה בבי"ד מקצת כסף לאו ככל כסף דכיון דהעיזה על המקצת כאילו העיזה על הכל דלאו מיגר אלמנותה היא", דהיינו הקמ"ל דנתנו לתביעת התוספת דין דתביעת הכתובה דלא הוי למיגר
                          אלמנותה.

וכן גבי עוברת על דת כתב (בד"ה עוברת): "תצא שלא בכתובה לא תימא כתובת מנה ומאתיים אבל תוספת מתנה בעלמא הוא לא הפסידה", דהו"א דהתוספת הויא מתנה בעלמא ואין את הדין דיוצאת בלא כתובה
               וקמ"ל דנתנו לה דין דתפסיד.

וכן גבי שבועה כתב רש"י (נה. בד"ה ולשבועה): "לכל מילי דשייכא לישבע על הכתובה וכו' אף תוספת נמי בעי שבועה", והקשה הראב"ד (כא: בדפי הרי"ף): "לא יהא התוספת אלא או חוב או מתנה מי גביא מיתמי בלא שבועה", והרמב"ן (במלחמות שם) הביא תירוץ מהר"י מיגש דאמרי' בפ' השולח דהו"א דאין האלמנה צריכה להישבע על כתובתה משום חינא, א"כ ה"ה לגבי התוספת וקמ"ל דנתנו לתוספת דין כתובה (ובלא
             דין זה לא היתה צריכה להישבע).

[30] שהאיש מודיע לאישה שהיא תהיה אסורה על העולם, וכמו חפץ המזומן לבעליו לשימוש אלא
              שכעת אין הוא אצלו לשימוש.

[31] ואין כוונת רש"י כדכתבו בתוס' (יח: בד"ה בשלמא), דלדבריהם היציאה מהרשות אינה מעניין
הנישואין אלא נמשכת מהן (וכמו שיתבאר בשיטתם).

[32] ובגיטין בדף פה. אמרי חוץ מזנותיך מי הוי שיור כיון דשייר בביאה או דלמא בנישואין הא לא שייר אר"נ תניתוה לאבא ולאביך לא הוי שיור ובמאי אילימא בנישואין והא לאו בני נישואין נינהו אלא לאו בזנות ולאבא ולאביך לא הוי שיור הא לאחר הוי שיור ודחי' דלמא בנישואין דעבר ואינסיב, ופרש"י (בד"ה ודלמא בנישואין): "ודלמא בנישואין קתני מתני' ואע"ג דלאו אורחא הוא הלכך לאחר הוי שיור אבל בזנות אימא לא הוי שיור", נר' דכוונתו דאכן שייך נישואין באבא ובאביך אלא דמ"מ אין נישואין שלהן הוו שיור כיון שאינן בני קי' (ששיור הוי דין בקי', וכדכתב שם בד"ה אלא לאבא), אמנם התו"ר (בד"ה אבא) והריטב"א (בד"ה ודלמא) כתבו דכוונת הגמ' שכתב בל' נישואין למרות שהפירוש הוא זנות, הרי דרש"י ס"ל דשייך נישואין לעריות וכשיטתו דהנישואין והקי' הוו ב' מילי זה קניין איסורי וזה
             קניין שלטוני ואפשר זה בלי זה.

[וע"ע בכת' מז. ברש"י בד"ה הא דזכי, וברמב"ן שם
                        בד"ה כי זכי].

וז"ל הרמב"ם בריש הלכות אישות: "קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלב בינו לבין עצמו ותהיה לו לאישה, כיון שניתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אישה יקנה אותה תחילה בפני עדים ואח"כ תהיה לו לאישה שנ' כי יקח איש אישה ובא אליה", הרי דנישואין הוו קניין עצמי והקי' הוו קניין שיתווסף קודם (ואפשר דהושלחה מביתו הוי גירושין לנישואין, שהרי אף אם נשארה בביתו הו"ל
         גט גמור, עי' בפ"א מהל' גירושין הל' ה).

ובגיטין פה. אקשי' אם שייר הפרת נדרים הוי שיור וכן אי שייר בתרומותיה וכן בירושותיה וכן בקידושיה בשטר, ורש"י( מד"ה ואישה יפירנו עד לד"ה חוץ מקידושי שטר) פירש את השיור של נדר ושל ירושה שמדובר שהשאיר אצלו את הפרת נדריה ואת ירושתה, ואת השיור של תרומה וקידושי שטר פירש ששייר שבעלה האחר לא יוכל להאכילה בתרומה ולקדשה בשטר, אמנם התוס' (בד"ה חוץ) פירשו שגם בתרומה מיירי ששייר שעדיין תוכל לאכול תרומה בעבורו אך נר' דרש"י מחלק בין דברים הבאים מכח הנישואין ששייך בהם שיור למגרש עצמו משא"כ בדברים הבאים מכח הקי' שלא שייך שיור למגרש עצמו דהא הו"ל קניין דאיסורא ואין איסור למחצה (והתוס' לשיטתן דהנישואין הוו מימוש לקניין הקי'
                     דהו"ל קניין ממוני).

[33] וא"ש טפי הא דלרש"י (יב' נח. בד"ה חופה) לא קיי"ל כרב הונא, דלפ"ז סברי' את דחיית רבא (קי' ה:), אמנם אי הוה ס"ל לרש"י דקי' ונישואין תרוייהו הוו לד"א (א' לבעלות וא' לשלטון) ודאי דסברת רב הונא
                        מחוורא טפי.

[34] ועי' בסימן ב' בסוגיית ייבום בשיטת רש"י (בח"א
              מס' 4) שהובאו עוד ראיות לזה.

[35] ואפשר שזה קצת הטעם של התורה דבעי' דוקא ביאה, וזהו מה שאמרו (יב' כ.) וכיון שלקחה (קי')
                  נעשית כאשתו לכל דבר.

[36] ומשמע קצת נמי מהא דרש"י (כת' ז: בד"ה ואסר) ס"ל דכדי שתותר בעילת האישה בעי' ברכה וחופה, ולכאו' אי קנה את בעילותיה בקי' והשתא הוא מממשן אמאי לא יסגי בברכה כדי שנדע את כונתו
                           בבעילה.

[37] בכת' בדף ד. ברא"ה בד"ה ואמר, ובר' קרקש בד"ה וכן, ואף הר"ן בדף א' בדפי הרי"ף בד"ה או, ובדף כ"ב:
                 בדפי הרי"ף בד"ה ופירסה.

[38] ולכן אף בהו"א רצינו ללמוד חליפין אף בכלי שאינו
          שו"פ ואע"ג דודאי לא הוי בכלל כסף.

[39] ולגבי קניין ביאה, עי' ברמב"ן בקי' י. (בד"ה הא דבעיא תחלית ביאה), ובריטב"א ביבמות נה: (בד"ה אתיא), ובקי' ה: (בד"ה טעמא), וכן ס"ל לרשב"א בקי'
           ה. (בד"ה הא דתניא) בביאורו לירו'.

[40] וכדכתבו דהוי כאילו פירש, ובעי' דהאמירה תהא
          שלו כיון דכתיב כי יקח ולא כי תלקח.

[41] ולהכי אף כי לא נשאר לה שו"פ עליו מקודשת.

ובדף יט. כתב הריטב"א (בד"ה דתני): "קי' אלו בל' יעוד משום דמשמע מל' למועד אשר יעדו כו'", דהיינו קי' אלו נקראו יעוד מל' מועד דבמועד הלז הן יתגלו (ונעשה כאו' לאישה הרי את מקודשת לי ע"מ
    שמעשה ידיך שלי, רשב"א יט: בד"ה ת"ר, מירו').

ולהכי נמי ס"ל לרמב"ן ולריטב"א (ה. בד"ה כסף, והרשב"א יט. בד"ה מלמד, ה. בד"ה כסף) דביעוד א"צ
  את רצון האישה דהוי כאב המקדש את ביתו בע"כ.

והריטב"א (יט: בד"ה אלא) כתב: "ונימא כריבר"י דלקי' נתנו בלא מעכשיו קמ"ל דסתמו כמעכשיו הוי מדין תורה", משמע דאף לרבנן אין אמירה במכירה של האב לקי', אלא דהוי דין תורה דסתם מכירה הויא
                        לקי' מעכשיו.

[42] וה"נ מוכח מהרשב"א בדף מד: (בד"ה אתמר) דביאר דטעמא דרב ושמואל דסברי דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה דצריכה גט שמא נתרצה האב הוא דהבעל כשקדש קטנה הו"ל כאו' הרי את מקודשת לי לכשירצה האב וכשהאב שמע והתרצה הרי היא מקודשת מכאן ולהבא, ולא בעי' קניין כסף חדש כסוגיין (נט.) דמקודשת אע"פ שנתאכלו המעות, הרי דהכא ודאי אין שום דיבור דקי' (דהא לא דבר עם
                האב כלל) ואפ"ה מקודשת.

[43] והא דדחה דהוי כאילו נתן ממש הוי לשטתם
    דבמחשבה בעלמא נעשה כלי גמור כמו במעשה.

[44] בנד' בדף ו: מספקי' אי יש יד לקי' ואמרי' כגון דאמר לאשה הרי את מקודשת לי ואמר לחברתה ואת אי א"ל ואת נמי או ואת חזאי, ופי' הרשב"א (בד"ה או) "כלו' דאע"ג דאת נמי הוי מוכיח מ"מ לגבי קי' כיון דלא כתיב בהו ידות הרי הוא כאילו א"ל ואת חזאי".        וכעי"ז איתא בשיטמ"ק בשם שיטה, וז"ל: "או דלמא ידים מוכיחות לא הוין ידים והכא נמי אע"ג דמוכחא מלתא דואת נמי קאמר אפ"ה כיון דידים נינהו כמאן דא"ל ואת חזאי דמי ולא תפסי בה קי'", הרי דלא סגי באין אמירה חיובית אלא דוקא בדאיכא אמירה הפוכה, ואי הוה ס"ל דהאמירה הויא חלק
            מהקיחה תיפוק ליה דליכא קיחה.

[45] ולכך הרשב"א בדף מח: (בד"ה כגון) גבי הא דאמרי' דפלוגתת רבנן ור"ש היא היכא דשלח שליח לקדש בדינר דכסף וקדשה בשל זהב, כתב:"וקשיא לן היאך אפשר לומר דמראה מקום הוא לו ודלמא מתנה מועטת הוא רוצה ליתן לה ולא מתנה מרובה, ותירצו בתוס' שהלך וקדשה בזהב שוה דינר של כסף, ואינו מחוור בעיני דהא דינר של כסף ודינר של זהב קתני", ולכאו' אי הוה ס"ל דקניין כסף הוא מעשה נתינה מאי ק"ל נימא דהשליח נתן דינר של זהב ואע"פ שאין לה מתוכו כלום מ"מ הא איכא מעשה נתינה, אלא דס"ל
       דהקניין הוא קבלת המוכר תחילת הפרעון.

[46] וכן ביאר הרשב"א (בד"ה מנה) [ולפ"ז א"ש הא דכתב הרשב"א בדף מח. (בד"ה אמרי, ודלא כרא"ש בפ"ק ס"ס י) דמשכון הוא רק אם מתחילה ניתן למשכון, דהא לדידהו הוא כמלוה בידה (ובהכי לא הויא ההלואה כ"כ מילי) ואין המשכון כדבר חיצוני
               להחוב שנועד להגבות עימו].

הריטב"א (ח. בד"ה אמר) על אף דכתב דהחסרון בסוגיין הוא דאין הממון נשתעבד, מ"מ כתב: "אבל אם נתחייב לה מנה בקניין וחזר וקדשה בו כו' אשה מקודשת כו' ואם נתן משכון על אותו מנה זכתה בו דהא איכא הנאה דשויא פרוטה להתקדש", הרי דאף אם נקנה המשכון אין האישה מתקדשת אלא בהנאת
                             שו"פ.

[47] והרשב"א (בד"ה ואמר) פי' דהכא קמ"ל דאע"ג דא"א לקדש במלוה מ"מ בדאיכא משכון אפשר משום דאזי היא מתקדשת בהנאת המשכון, וז"ל:" אבל כאן שכבר היה המשכון קנוי לשעבוד המנה כשהוא מקדשה במלוה ומחזיר לה את המשכון כאילו מקדשה במשכון שהרי נהנית במנה של מלוה שהיא מתקדשת
   בו דהיינו הנאת משכון וכ"נ מדברי הרמב"ם וכו'".

[48] וכ"כ כאן הרשב"א (בד"ה לית) והריטב"א (בד"ה אתא).        וכן לגבי חפץ האסור בהנאה רק לבעל כתבו סברא זו (רמב"ן חולין ד: בד"ה והא דאמרי'
          מיטרח, והרשב"א קי' נו: בד"ה מכרן).

[49] ובדף מח. אמרי' דהאישה שאמרה עשה לי נזמים ואקדש לך דהיא מקודשת כשעשה לר"מ ואילו לרבנן רק משיגיע הממון לידה, ואקשי' אי מיירי בממון דנזמים וכי לר"מ תתקדש בלעדיו ואוקימנא בממון אחר, וכתב הרשב"א (בד"ה הא דאמרי' האי): "ונר' דלאו למימרא שלא חלו הקי' כלל עד שעת נתינת הנזמים לידה, דמשעת גמר הכלי מקודשת למ"ד מקדש במלוה מקודשת שהרי אין זה מקדשה בגוף הכלי אלא בשכר עשייתו שהוא חוזר מלוה עליה וכיון שכן בשעת גמרו של כלי מקודשת וכו' (וביאר דכוונת הגמ' דבעיא ממון דנזמים היינו דיהא גמר הכלי)", הרי דאע"ג דהבעל לא חסר ממון (דהא אינו יכול להוציאו בדין ולתובעה עד שיתן לה הכלי) מ"מ כיון דקבלה
                        ממון מקדשא.

וכן בדף ו: אמרי' דהמקדש במלוה אינה מקודשת ובהנאת מלוה מקודשת אלא דמ"מ הוי הערמת ריבית, והו"א דהנאת מלוה היינו דא"ל ד' בה' ואקשי' (לגיר' רש"י וריטב"א) והא היינו מלוה ולהכי ביארנו באופן אחר, ופי' הריטב"א (בד"ה ועוד):"ועוד הייינו מלוה כלו' כיון דאכתי לא פרעתיה וחוב הוא אצלו הרי הוא מקדש במלוה דאמאי עדיף זוזא דריבית מזוזא דקרן", ולכאו' ק' והא ריבית הו"ל ממון דאינו ניתן להוציאו בבי"ד ואף אסור לבעל לתובעו, אלא דכיון דהאישה קבלה (אף דבלא"ה יכלה להשיגו)
                           מקודשת.

ובדף יב. אמר שמואל דהמקדש בתמרה אע"פ דהכא אינה שו"פ מ"מ חוששין שמא במדי היא שו"פ, וכתב הרמב"ן  (והרשב"א בד"ה חיישי' והריטב"א הביא כן בד"ה אמר): "י"א דדוקא בדבר המתקיים (חיישי') שכיוון שאם נזדמן לו דרך למדי יכול להוליכו בידו ושם שו"פ אף כאן הוו קי', אבל בדבר שאינו מתקיים אע"פ שהוא שו"פ במדי כאן הוא אינו שווה כלום ואם תוליכנו למדי אינו שווה כלום, וא"כ היאך נחוש לקי' כו' והדברים קרובים ונראים", והעלה דמ"מ הוו קי' מדרבנן דמדאו' אין לממון אלא מקומו ושעתו (והרשב"א העלה דאף מדאו' מהני), הרי דאע"ג דהאיש לא הוציא ממון (דהא נתן לה פח' משו"פ) מ"מ כיוון
   שזה יכול לשוות לאישה ממון לכך חשבי' דקבלה.

ובדף נו: אמרי' דהמקדש בערלה אינה מקודשת, וכתב הרשב"א (בד"ה מתני' המקדש וכעי"ז בריטב"א שם): "וא"ת והא עורלה וכלאי הכרם בשריפה ותנן בשלהי כל הנשרפים אפרן מותר כו' ומסתברא דלעולם אינה מקודשת אפי' קדשה בסאה של פירות ערלה משום דהשתא מיהו לית להו דמים דאסור למוכרן ואי משום אפרן הא אינו בעולם ולכי קלי ליה כגופא אחרינא דמי ולא זהו מה שקדשה כו'", ולכאו' אע"ג דהדבר יעשה לגוף אחר אכתי הוא הוי ממון וחשיב דהנותן אכן נתן ממון, אלא נר' דהחסרון הוא דאין
     האישה קיבלה הימנו את הממון אלא גוף אחר.

ולכך הרמב"ן (והרשב"א והריטב"א נח: בד"ה ה"ג) ס"ל כר"ח דקיי"ל כרבא דאמר בנד' בדף פה. דטובת הנאה הויא ממון לגבי מודר הנאה ולפי' לא קיי"ל כעולא (קי' נח.) דאמר דטוה"נ אינה ממון לגבי קידושי אישה, ולא ס"ל לחלק דלגבי מודר הנאה חשיבא לממון דאסור לו להנות בכל דהוא ולגבי קי' בעי' נתינה חשובה וליכא, וכדכתב ראמ"ה (שם) אלא אינהו סברי דאף בקי' אזלי' בתר המקבל דהקניין הוא קבלת
                            המעות.

[וע"ע ברשב"א, בדף נב. בד"ה ה"ק, ובריטב"א, שם בד"ה והוא, דההו"א דתתקדש בגזל היא דנחמיר דיהא כשלו (או דיהא יאוש כר"ש וכיון שקנתה את הגזילה קנה אותה, ריטב"א) ולכאו' אמאי לא נחמיר דתתקדש אף דלא הוי דידיה, אלא דלשיטתן הקבלה העיקר
           ושיהא החפץ דידיה הוי דבר בעצם].

[50] בדף ז. אמר רבא תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב, וכתב הרמב"ן (ח: בד"ה היתה בסלע, והריטב"א ז. בד"ה ערב, ח: בד"ה ת"ר):"הדברים מראים שאם אמרה השלך מנה לים ואקדש אני לך וזרק מקודשת כו' (וסיים שעל פיה הוציא)", וז"ל הריטב"א: "דאע"ג דלא מטי הנאת מעות שהוציא המלוה ולא הגיע לידו של ערב לא כסף ולא שו"כ אפ"ה  משתעבד בהנאה דמטי ליה שהלוה לזה על אומנותו וכו' (ובדף ח: שם, כתב) באו' לחבירו זרוק מנה שלך לים או לדבר האבד ואתחייב אני לך שהוא חייב דמידי הוי טעמא אלא שהוציא ממונו מרשותו על פיו נשתעבד לו באותה הנאה וכו'".        ואכן בב"ב בדף קעג: כתב הריטב"א (בד"ה בההיא): "בההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה פי' משעבד נפשיה כאילו קבל המעות ממש לטובתו ולא היה קונס עצמו בשום דבר שאין בו אסמכתא וזהו מה שחדש רב אשי דאנן נמי מעיקרא הכי סברי' דערב משתעבד בדברים בשעת מתן מעות אינו אלא משום הנאה זו דאי לא במה נשתעבד", הרי דהשתעבדות הערב היא משום הנאה ולהכי חשבי' כאילו קבל ממש (ועי' בריטב"א ב"מ עג: בד"ה האי), והרי כשזרק לים על פיה האישה משויכת למעשהו
ולא בעי' שיגיע לבן אדם דהא לא בעי' מעשה נתינה.

ובדף נט. אמרי' דהאו' לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום דמקודשת אז ואע"פ שנתאכלו המעות, וכתב הרמב"ן (בד"ה אע"פ): "אע"פ שנתאכלו המעות פי' משום דמלוה כגון זו קונה כו'", נר' דס"ל דאין הפרש מהותי בין מלוה זו לשאר מלוה אלא הטעם הוא כדכתב הריטב"א (ו: בד"ה ופרקי' ל"צ, וכ"כ בדף נט. בד"ה מקודשת):"ואיכא למימר דשאני התם דכיון דלתורת קי' יהבינהו ניהליה הרי הוא כאילו פירש שתתקדש לו בהם לאחר ל' יום בהנאה שהלוה אותם לה ונפטרת מהם דודאי להכי אקדמינא ניהלה ויהיב לה רשות לאנפוקינהו שתהנה בהם ותתקדש בהנאתה", דהיינו שאני הכא דדעתה להתקדש בהנאה וכאילו פירש לה להתקדש בהנאה.        וכן לגבי הא דאמרי' בדף מז: דאשה אע"פ שאינה מתקדש במלוה דידה מ"מ מתקדשת במלוה דאחרים (דהקנה לה השטר) כתב הר"ן (כ. בדפי הרי"ף בד"ה וגרסי'): "דבמלוה דאחרים ליכא למימר דדעתה אזוזי דלא אמרי' הכי אלא במלוה דידה שכבר היתה מחויבת לו אבל כשהוא בא לקדשה במלוה דאחרים אין דעתה להתקדש בזוזי אלא בהנאה דאית בה", הרי דאין הם מתרצים ב' מקרים אלו דהחילוק הוא דהוו המעות לבעין (וכדכתבו התוס' בקי' מז: בד"ה לעולם, וביבמות צג. בד"ה קנויה), והיינו טעמא כי לדידהו לא סגי בשהמעות בעין דיהוי מעשה נתינה אלא בעי'
                         קבלה ממש.

[51] ומ"מ איהו פליג ארש"י כיון דלא נר' למקרי מנה זו.

ובדף נח: גבי הא דאמרי' דאם חד שלח שליח לקדש לו והלך וקדשה לעצמו דמקודשת לב', כתב הרמב"ן (בד"ה והלך):"תמיהא לן פשיטא כו' ואיכא דאמרי סד"א יהא כמטעה שאילו היתה יודעת שהלה עשאו שליח לקדשה לא היתה מתקדשת לו, קמ"ל" (דהיינו
                  קמ"ל דלא חשיב למום).

[52] ובע"ה בסוגייא דשליחות נחזי דשיטת הרמב"ן דבשליחות אזלי' בתר משמעות ל' המילות שאמר
                  המשלח ולא בתר רצונו.

[53] וז"ל התוס' רי"ד (שם בד"ה הכא): "הכא דעת אחרת פי' ואע"פ שהאישה נתרצית לקדש חצי גופה ונימא דתפשוט בכל גופה מ"מ בלא דעת האיש אינה יכולה להתקדש, וכיון שהדבר תלוי בב' דעות לא פשטה
             קידושיה אלא במה שפירשו כו'".

[54] והגמ' מייתי את הפס' דפסולי קדשים רק להוכיח
          דמצינו שהתורה רק מקלת באיסורים.

[55] אמנם הרשב"א פליג וס"ל דהקניין הוא מעשה
קבלה (ובעי' דהחפץ יהיה שלה רק להגדרת המעשה).

והנה בדף מז: אמרי' דאפשר לקדש בשטר חוב דאחרים וכתב הרשב"א (בד"ה לעולם):"אע"ג דאף היא ניתנה להוצאה אצל האחרים מ"מ כיון שהוא מוציא השיעבוד מרשותו ומכניסו לרשותה הו"ל כנותן פרוטה מידו  לידה ולא דמי למלוה שעמה שאז אינו מכניס לרשותה דבר מחודש, ששיעבודה בידה וכו' ואנן תרתי בעי' שיוציא מרשותו ויכניס ברשותה", הרי דבעי' מעשה מיד ליד שיכלול הוצאה מרשותו
                      והכנסה לרשותה.

ובדף ג. הרשב"א (בד"ה למעוטי) חלק על שיטת הרמב"ן דההו"א דגמרא היא דחליפין בכלל קיחה ודמו לקניין כסף דתרוייהו קונין ע"י החלפה, וביאר הוא דההו"א היא דנילף קנייני אישה מקנייני שדה כיון שהיא הוקשה לשדה וקמ"ל דרק לקניין כסף הוקשה, ונר' דלא ס"ל כרמב"ן משום דלדידיה אין עניינו של קניין כסף החלפה דהיינו העברת ממון אלא עניינו
       הוא מעשה דקבלה (והעיקר הוא הפעולה).

ובדף ח: הרשב"א (בד"ה הא דתניא אם) חלק על הרמב"ן שסובר שניתן לערב אף אם זורק לים על פיה ויש לה הנאה בכך (שהוציא ממונו על פיה) וס"ל שניתן להשתעבד רק אם ניתן הממון לבר דעת, וזאת כי לרמב"ן סגי בשינוי רשות שהאישה שותפה בו (וע"י ההנאה היא משתתפת, וכדכתבי' לעיל) ואילו לרשב"א בעי' מעשה ממש וכשניתן לבר דעת שייך
                         מעשה קניין.

ובדף ז. גבי הא דאמרי' דאפשר דאדם אחר יתן לאישה ותהא מקודשת אע"ג דהבעל לא חסר ממון ונלמד מדין עבד כנעני, כתב הרשב"א (בד"ה הילך) דמיירי דעשאו שליח והקמ"ל דאפשר דהממון יכול להיות משל השליח, והוא דחה את שיטת הרמב"ם (וכעי"ז שיטת הריטב"א, בד"ה הילך) דמיירי דאחר נתן לאישה ואח"כ אמר הבעל לה להתקדש בזה, ונר' דסברת הרשב"א היא דבעי' דעושה המעשה קניין יאמר לבעל על המעשה ולא מהני לומר לבעל על
                היות ממונו בידה לשם קי'.

ושם אמרי' דהיכא דהאישה נתנה מנה לאדם חשוב דכיון דאית לה הנאה מקודשת ורבא אמר וכן לעניין ממון, וכתב הרשב"א (בד"ה אתמר): "ור"ח כתבה אהילך מנה (דרבא קאי אדין אדם חשוב) ויקנו נכסי לך באדם חשוב, ואמר דההיא הנאה חשיבא ככלי עליה דיהביה הקונה למקנה וקנה בו בתורת חליפין אותם הנכסים כו' וכתב עליו הרמב"ן איני רואה בשמועה זו זכר לכלי וחליפין אלא למעות וכסף שקונין באישה ובקרקע, ולא ירדתי לסוף דעת רבינו בקושייה זו דאטו באישה ובקרקע הנאה זו כסף ממש היא, הנאה יש כאן כסף אין כאן אלא כדי לקיים כוונת המקנה ודעתו אנו רואים הנאתו כאילו יש לה ממש שיתקיים דעתו עליו והילכך לגבי אישה שהכסף קונה בה אנו רואים אותו כאילו הוא כסף ובקבלתו היא מתקדשת בו, ובמטלטלין שאין הכסף קונה בו (רואים) כאילו הנאתו כלי וקבלו בחליפין כו'", הרי דפליג ארמב"ן וסובר דאין ההנאה היא כממון שהאשה קבלתו אלא שהיא בשביל לשתף את האישה במעשה הבעל ולכך אין נפ"מ איזה קניין זה אלא
                 העיקר שתשותף למעשה.

ובדף נט. אמרי' דאם נתן לאשה מעות ע"מ שתתקדש לו לאחר ל' יום דאע"פ שנתאכלו המעות מקודשת ולא דמי למלוה דהא נתנו לקי', וכתב הרשב"א (בד"ה ואע"פ):"וטעמא דמלתא דכיון דלשם קי' נתנו בתחילתן אע"פ שבשעה שראויים לחול אינן בעולם מ"מ כיון שאם לא נגמר הקניין יש עליה להחזירם רואים אנו אותם כאילו הן בעין ובאותה ההנאה היא מתקדשת וכעניין שהיא מתקדשת בהנאה מלוה", ואילו הרמב"ן והריטב"א (שהובאו בפנים) הסתפקו בזה דהכא דעתה על הנאת המלוה ולא הצריכו שהממון יחשב לבעין, ונר' דהרשב"א הצריך זאת
      בשביל שיחשב שעכשיו נעשה המעשה קניין.

[ואפשר שלכך הרשב"א ביאר את הסוגייא (מד:) דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה, דאם נתרצה האב מקודשת מכאן ולהבא ומשום דהו"ל תנאי קיום, ולא ביאר כהריטב"א (שם בד"ה אתמר) דמשום ערב מתקדשת, דהא לדבריו בהתרצות האב אין מעשה
   קניין אלא רק הנאתו (וכדכתב הריטב"א בהדיא)].

וכן בדף נ. גבי דברים שבלב, ס"ל לרשב"א (בד"ה ואסיקנא דדברים, ועי' בשער המשפט ס. צח, ובגרנ"ט נד' ס. מט, ואקצר כאן) דבאמת דברים שבלב הוו דברים אלא דהיכא דבעי' לדעת אותן ובעי' דיבור לזה
אזי האמירה היא חלק מהקניין (שהרי היא מחוייבת).

ולהכי הרשב"א אע"פ דס"ל דלא בעי' אמירה בעצם בקי' (וכדביארנו בפנים) מ"מ בדף ה: (בד"ה הא) כתב: "הכי פירושא דכי יקח משמע שכל הליקוחין דהיינו נתינה ואמירה תלויין בו וכשאמרה היא הו"ל כי תקיח את עצמה", ולכאו' משמע דס"ל דהאמירה היא חלק מהקיחה, אלא דזה אינו דאין הרשב"א כתב דמכי יקח ילפי' אמירה וכדו', אלא כתב דבעי' דכל הליקוחין יהיו תלויים בו ובכלל הליקוחין זה הנתינה ולעיתים (כשצריך) אף האמירה (וע"ע בסוגייא דידות בקי', קי'
                  ה:, נד' ו: וברשב"א שם).

ולהכי כתב הרשב"א (ה: בד"ה אבל) דהיכא דהאישה אמרה והאיש נתן לה דהחיסרון הוא מצד העדים, וז"ל: "ואע"פ שהדברים מראין דלדעת מה שאמרה לו נתן הוא וכמי שפירש דמי מ"מ העדאת עדים בעי' דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקי' א"כ כיון שלא פירש כאן ואפשר שלשם מתנה נתן ולא לשם קי' אע"פ שהוא מודה דלשם קי' נתן לה כמו שאמרה אפ"ה אין כאן עדות שמיעה כו' אלא שהם (העדים) דנים כוונת הלב" (וע"ע ברשב"א לקמן בדף ט. בד"ה תגא), דהיינו אע"ג דהאיש והאישה התכוונו לקי' מ"מ אין כאן עדות לקי' דבעי' עדות לעצם מעשה הקי' ולא סגי בעדות שהממון שבידה ניתן לה לקי', וכ"כ בשו"ת ח"א ס. תש"פ, ואזיל לשיטתיה דעיקר הקניין הוא
    עצם המעשה ולכך בעי' עדות על עצם המעשה.

ולהכי נמי ס"ל לרשב"א (קי' מא. בד"ה מלמד) דאם האיש והאישה שלחו שליח לקי' בעי' עדים על מינוי האישה ולא בעי' עדים על מינוי האיש (וסגי בששניהם מודים) ויליף לה מגיטין (ועי' בחי' של ר"ח בדף מה:), וכשיטתו דבעי' עדי חלות על עצם המעשה
               דהיינו מעשה קבלת האישה.

[56] ובדף ה: כתב הרשב"א (בד"ה ירו'):"ירו' א"ר יודן ק"ו לבת חורין שתקנה בחזקה ודין הוא כו' (הביא ק"ו) ת"ל ובעלה בביאה היא נקנית ואינה נקנית בחזקה פי' משום דביאה מפורש בקרא בהדיא טפי מכסף ושטר נסיב ליה ובעלה, וה"ק ת"ל כי יקח ובעלה ויצאה והיתה דכתיבי בקרא אבל חזקה דלא כתיבי מק"ו לא מרבי' ליה", ונר' דלא ביאר הירו' כפשוטו דמובעלה ממעטי' נמי קניין כסף ושטר ולכך מצריכי' לימוד מיוחד להם (וכדביאר התוס' רא"ש בדף י: בד"ה ומה) משום דאין קניין זה דומה לשאר הקניינים ובהו"א לא הייינו אומרים שתקנה בכל הקניינים אלא בעי' לימוד מיוחד לכל קניין (שהרי אין
                    קניין זה קניין הגוף).

[57] וכבר ביארנו במק"א (בסוגיית ב"י וב"י) דלרמב"ן בעלות היא ששם החפץ הוא שלי ונפ"מ למניעה
        מאחרים, ושלטון היינו השימושים בחפץ.

[58] הרמב"ן בדף סח: (בד"ה ה"ג רש"י נכרית) דחה את פרש"י דמלא תתחתן בם דרשי' דאין קי' תופסין בנכרית ומכי יסיר דרשי' דולדה כמותה, וכתב דגרסי' רק דמכי יסיר ולדה כמותה "וכיון דולדה כמותה ודאי לא תפסי בה קי'", ולכאו' אם הקי' הן רק להחלת האיסור הרי דאין קשר בין תפיסת הקי' לבין שייכות הולד וצדקו דברי רש"י, אלא דהרמב"ן ס"ל דקני קניין בעלות ששמו עליה (ובכך היא נאסרת) ולכך כיון
               דקנה אישותה קנה ולדותיה.

ולהכי נמי א"ש הא דכתב הרמב"ן בכתובות בדף עו: (בד"ה אר"נ):"אבל הפי' הנכון כך הוא דנערה המאורסה ברשותו דבעל היא וכו'", וכן בדף מח: (בד"ה ואוקימנא תיובתא) כתב:"והא דתנן לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה כו' רשות האב קרי ליה מדלא אכלה בתרומה דכל דלא הויא ברשות הבעל (לכל מילי) רשות האב קרי", וזאת מכיון דבקי' הבעל קנאה והשתא היא בבעלותו לכך היא ברשותו
                      ולא ברשות האב.

ולכך א"ש הא דס"ל לריטב"א (קי' ג: בד"ה ופרקי' השתא, ד: בד"ה ואצטריך) דמסברא המקבל את הכסף הוא המקדש, וזאת כי אם הקי' היו רק החלת איסור א"כ אין הכרח שהמקדש יקבל הכסף, אך מכיון דס"ל דהוו הקנאת בעלות א"כ ודאי שיש למקדש לקבל
                            הכסף.

[59] והרמב"ן עה"ת (בר' כה,ו) ג"כ כתב דמדאו' ההפרש בין פלגש לאשה הוא דבאשה יש קי' (ומדרבנן יש ג"כ
כתובה), ועי' בראב"ד בהל' אישות (א,ד) גבי ל' פלגש.

[60] ומצווה זו נלמדת מכי יקח איש אישה, וז"ל הריטב"א (כתובות ז: בד"ה מאן): "ובתוס' כתבו בשם ר"י מפארי"ש שהיה מנהג לברך ע"פ היור' (עובר לעשייתן) כו' והמנהג מנהג טעות היה לפי שסבורין דקידושי אישה רשות דכי יקח איש אישה רשות רשות ואינו כן אלא מצווה היא כמו שיש מצווה בפרייה ורבייה".        ועי' בס' המצוות מ"ע ריג (ואין השגת הרמב"ן עליה) ובס' החינוך מצווה תקנב (וע"ע ברמב"ן
            דב' כב,יג, וכן יש לפרש דב' כד,א).

[61] וז"ל הרשב"א (כתובות ז: בד"ה ואסר):"דאע"ג דחופה דאו' לעניין נדרים ולעניין קטלא מ"מ לעניין היתר ביאה מכיון שנתקדשה הרי היא קנוייה לבעל
                     ומותרת לו מעתה".

[62] וכיון דס"ל דהוי מצווה להכי כתב בכתובות ז: (בד"ה וצוונו, וכן ס"ל הרשב"א, הריטב"א, הרא"ה, הר' קרקש והר"ן לגבי האי תירוץ, וכן לגבי פנים חדשות, לגבי ברכת חתנים ולגבי הב' לישני):"וצוונו על העריות ואסר לנו את הארוסות ויש לשאול היכן מצוי ברכה כגון זו שמברכין על מה שאסר לנו הקב"ה וכו' (ותירץ:) כיון שאין החופה והקי' נעשין בבת א' וחצי המצווה נעשית בקי' הוצרך לברך עליהם מקדש ישראל שכל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתן וכו' ולא היו יכולים לברך אשר קדשנו על הקי' שלא מצינו שיברך אדם על מצוה שאין עשייה זו גמר מלאכתה לפי' הוצרכו לברך אשר קדשנו על העריות וכו' נמצא שמברך על קדושתן של ישראל ודמיא לקידושא כדאתמר בגמ' שמברכין שבחר בישראל וקדשם בקדושת השבת ולא על איסור שבת אף כאן על שבחר בישראל וקדשם באסור להן ובמותר להן".        [וז"ל הר"ן (שם ב: בדפי הרי"ף בד"ה ואסר): "וכיון דברכת מצווה ממש לא הוי אעפ"כ לא רצו להוציא מצווה זו בלא ברכה כלל ותקנו לברך בה על קדושתן של ישראל כו'"], הרי דס"ל דכיון דקי' ונישואין הוו מצווה היה לנו לברך עליהם ברכת המצוות וכיוון דא"א (דהא אין עושין אותן ביחד) תקנו ברכה על עניין המצווה דהיינו על קדושתן של ישראל שבאים על אשה המותרת להם ואסורה לאחרים.        [וכן הריטב"א (בד"ה מאן) ס"ל דההשואה בין ברכה זו לברכת הקידוש היא שבשניהם מברכים על קדושת ישראל במצווה זו, וכשיטתם דקי' הוו מצווה] ואזיל לשיטתיה דקי' הווו מצווה ועניינה הוא קדושה בחיי
  האישות (ובהמשך נחזי שכן הוא מבאר את ל' קי').

ולכך הרמב"ן (כתובות ח. בד"ה מדקאמרי' בריך) פליג על רבי אחאי גאון וס"ל דברכת אירוסין לא בעיא י' כברכת חתנים, וזאת כי הם לא דמו אהדדי דברכת אירוסין הויא כברכת המצוות משא"כ ברכת חתנים דהויא ברכת תפילה ושבח (וכדכתב בפס' ז: בד"ה והא
                   דאמר, וכדנכתוב כבר).

והוא הביא ראייה לכך מהא דאליבא דר' אחאי עולה דבעי' י' לקי' ולכאו' מה ראייה בזה נימא דיברך בפני י' ויקדש בפני ב' (וכדכתב התוס' רא"ש כת' ז: בד"ה מברכין), אלא נר' דכיון דס"ל דהוי כברכת המצווה
                 לכך הויא לחלק מהמצווה.

ולכן נמי ס"ל (פס' שם) דיש לברך ברכת אירוסין קודם הקי' וכדכתב טעמא משום דקיי"ל דכל המצוות מברך
                   עליהן עובר לעשייתן.

ולהכי נמי גבי ברכת חתנים כתב (כת' ח. בד"ה ופי' פנים חדשות) דפנים חדשות היינו שבא אדם שלא היה בימי המשתה ונמצא שם בשעת הברכה ואע"פ שלא אכל (ומש"כ בריש דבריו שלא אכל, ע"כ צ"ל דאורחא דמלתא נקט).        וכתב עוד דנוהגים לברך רק בשעת הסעודה שאז מתכנסין לשמח, אמנם בימים שישי ושבת כשמתכנסין קודם הקהל קודם הסעודה אזי מברכין קודם הסעודה מכיוון דודאי יש שם אדם חדש, הרי דס"ל דאין ברכות אלו קשורות לסעודה ולא בעי' שירבו בשמחה בשביל הפ"ח (דהא אע"ג דאין מכירין את האדם החדש הוי פ"ח).        וכתב עוד :"יום שבאו פ"ח כיום הא' ואפילו באו פ"ח בלילה מברכין לילה ויום שכל היום פ"ח הן עד למחר".        וז"ל הר"ן (כת' ג. בדפי הרי"ף בד"ה מברך): "ולדידי הכי פירושא אי איכא פ"ח מברך כולהו דלדידהו כתחילת נישואין דמי ואי לא (ליכא פ"ח) מאי דאמרי רבנן ז' לברכה ליתא משום דלנישואין יומא קמא סגי אלא לאפושי שמחה בעלמא הוא דתקון הכי הלכך בשהשמחה במעונו ואשר ברא סגי", ונר' דס"ל דברכת חתנים היינו ברכה דהקהל מברכין את החתן (עי בערוה"ש אה"ע ס. סב אות י, כד) וכמו אצל בועז שברכוהו הזקנים כדכתיב (רות ד'): "ויאמרו כל העם כו' יתן ד' את האישה הבאה אל תוך ביתך כרחל וכלאה כו' ועשה חיל באפרתה כו' ויהי ביתך כבית פרץ וגו'", הלכך כיון דנמצא בקהל אדם חדש הוי היום כיום תחילת הנישואין ולכן מברכין אותו ששמו חתן היום ואף אם אין האדם החדש נמצא ביום מ"מ כיון דהוה בלילה הוי יום תחילת הנישואין, ולהכי לא בעי' שיהא בסעודה אלא רק בעת הברכות.        ונלע"ד דאזיל לשיטתיה דאיכא מצווה בקי' ובנישואין דאי ליכא מצווה נר' דלא שייך לברך אדם על מעשה
                    רשות בעלמא שעשה.

והגמ' בכתובות בדף ז. חלקה בין בחור לאלמון שנשאו אלמנה דלבחור מברכין ז' ימים ולאלמון יום א' ופריך והתניא דחכמים תקנו ג' ימי שמחה לבנות ישראל ומשני בתירוץ הא' דבאלמון יום א' לברכה וג' לשמחה ובתירווץ הב' דבבחור ז' לברכה וג' לשמחה, והרמב"ן (בד"ה הא דאמרי' אבע"א) תחילה כתב דנר' דלא פליגי הנך ב' לישני לדינא, ואח"כ כתב דפליגי וקיי"ל כבתראה, ולפ"ז בחור שנשא אלמנה או אלמון שנשא בתולה בעי ז' לברכה וג' לשמחה, והרשב"א (בד"ה אב"א, וכן הרא"ה, הריטב"א, הר' קרקש והר"ן) כתב:" דאינו בדין שיהא משכים למלאכתו ומברכים לו ברכת חתנים", וסברתן ג"כ שמכיון שהיום הוא נקרא חתן, שהרי לכך מברכים אותו, הרי שלא שייך
                      שיצא למלאכתו.

[63] וכן ס"ל לרשב"א (כתובות י. בד"ה הואיל, גיטין מח: בד"ה וכתובת) ולריטב"א (כתבות שם, גיטין שם בד"ה הנזיקין).        אמנם לגבי כתובה לארוסה פליג
הריטב"א (כת' פט: בד"ה אלמנה, קי' סה: בד"ה ואם).

[64] וז"ל הרמב"ן בגיטין מח: (בד"ה וכתובת אישה): "ויש מקשים למ"ד כתובה מדאו' מדכתיב כמהר הבתולות תגבה מעידית כאונס ומפתה, ולאו מילתא היא שאין אנו או' שתהא כתובה כאונס וכו' אלא משום דאפקיה רחמנא בלשון מוהר סמכ חכמים שיש מוהר לבתולות והיינו כתובה אלא שאין לו שיעור וכל
      א' כותב כרצונו וחכמים תקנו מאתיים כו'".

בכת' בדף פ: תנן שומרת יבם שכנסה הרי היא כאשתו לכל דבר בלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הא', ואקשי' בגמ' (פב:) מ"ט ומשני' אישה הקנו לו מן השמים, ופי' הרמב"ן (בד"ה מ"ט): "פי' מ"ט אין לה ב' כתובות א' מן הראשון וא' מן השני, משום דאשה הקנו לו מן השמים ואינו חייב ליתן לה כלום משלו", הרי דאין חיוב כתובה היכא דהקנין בא מהשמים, וא"ש אי הכתובה היא מתנה של האיש לאישה ולכך לא שייך לחייב את האדם אלא מדעתו, אך אם הכתובה היא חיוב מהכתובה, לא נר' לפטור בגלל
                     שהקניין מהשמיים.

[65] ובכת' בדף נו: (בד"ה קסבר) כתב:"קסבר ר"מ כתובה דאו' ואפי' דאלמנה, פי' אחר דבתולה דאו' ולא פלוג בכתובות ובכולן תנאו בטל, פי' אחר נ"ל דבתולה דאו' ובטל דאלמנה תנאו קיים כו'", הרי לפי' הא' אף כתובת אלמנה דאו' ואילו לפי' הב' והג' רק
                    כתובת בתולה דאו'.

[והמשל"מ (הל' נערה א',ג') הקשה דודאי כתובת אלמנה דרבנן דהא בפ"ק דכת' (י:) אמרי' אלמנה דכתיבא באורייתא מאי איכא למימר, אלמא פשיטא לגמ' דהויא מדרבנן, ונר' דאין זה קושייא דקושיית הגמ' היא דבשלמא כתובה דבתולה חכמים תקנו לה מאתיים כעין מאתיים שלה באונסין של תורה (וכדכתב הרמב"ן בכת' קי: בד"ה נשא) אלא כתובת אלמנה מניין לרבנן לתקן למנה ומשני' מלישנא
                           דאלמנה].

[66] ולכן לגבי הת"כ ס"ל לרמב"ן דהכתובה והת"כ הוו להו ב' מילי אלא שהכתובה היא העיקר והת"כ הוא הטפל ולכך נוהגים בטפל כבעיקר ולא ס"ל דתרוייהו הוו חוב א' דהא לדידיה הכתובה איננה חוב אלא מתנה, וכן לא ס"ל דחכמים נתנו לת"כ דיני כתובה (שם כתובה) שהרי אין הכתובה בתורת חיוב אלא בתורת מתנה אלא שכתובה היא מתנה מצד רבנן
                  והת"כ הוי מתנה מצידו.

וזה מוכח מהא דבב"מ בדף יז. לגבי הטוען אחר מעשה בי"ד לא עשה כלום, כתב הרמב"ן (בד"ה הטוען):"ודווקא בעיקר כתובה אבל בתוספת אע"פ שיש עדים שהוסיף לה אם טען ואמר פרעתי נאמן כו' ואע"ג דאמרי' כו' ת"כ ככתובה דמי ה"מ להנהו מילי דמנו התם כגון מוכרת ומוחלת כו' אבל לא לשאר כל הדברים מדלא מני התם אחריתי, ומ"מ אפי' תאמר שהתוספת כעיקר לכל דינהן ה"מ למהוי בקולי וחומרי דכתובה אבל לטעון אחריו כיוון דליתיה מעשה בי"ד ועדים הוא שמעידים שהוסיף לה מלוה בעדים בעלמא הוא", דהיינו הת"כ הוי ככתובה רק לגבי קולות וחומרות ולדינים מסוימים אך אין הוא ממש
               ככתובה להיחשב מעשה בי"ד.

והרמב"ן (כת' נד: בד"ה והא דאמרי' ת"כ) ס"ל דת"כ היינו תוספת ונדוניה והוכיח דאף הנדוניה היא ת"כ מהא דאית לה את כל דיני הכתובה שהובאו בגמ' (והא דעוברת על דת נוטלת נכסיה בדאיתנהו היינו משום דאף אי ודאי זנתה אין לבעל לזכות בנכסיה, וכי אם א' עע"ז ח"ו יזכה שכנו בנכסיו, ואהאי סברא פליג הרשב"א שם) ולא ס"ל כרש"י דאף מזונות והנך דתנן בפרק הקודם (פ"ד) הוו ת"כ, וזאת משום דאע"ג שיש להם חלק מהדינים מ"מ כיון דלית להו את כל הדינים א"כ לא הוו ככתובה.        והרמב"ן כתב שם (בד"ה ומדאמרי' מהו):"משמע דרצה להוסיף בסתם קתני מתני' כלו' ויהבינא ליכי מוהר בתוליכי אלפא זוזי כו' וכן נמי בשאלתות דקמי גאונים דאמרי להו מנהגין דמסתמי סתומי לתוספת", דהיינו כותבים את התוספת ואת העיקר בחד סכום, ונר' דס"ל לרמב"ן דת"כ ככתובה היינו דאע"פ דהתוספת והעיקר הו"ל ב' מילי מ"מ קמ"ל דנוהגים בתוספת כבעיקר ומשום שהתוספת מותנת בעיקר ולהכי רק בחומרא וקולא נהגי' כהעיקר ולא בכל מילי (ואכתי הת"כ הוי למלוה בעדים ואינו נעשה למעשה בי"ד), ולהכי בדברים שאין בהם את כל הדינים לא שייך לקוראם ת"כ דהא אין מנהגן כהעיקר, ולהכי אפשר לצרף את הת"כ בחד ל' עם הכתובה שהרי נוהגים בזה כבזה (ומ"מ בקושטא ודאי דהו"ל ב' מילי).         וז"ל הריטב"א (כת' נד. בד"ה רצה):"השתא דקתני מוסיף משמע שנעשה טפל לכתובה וכאילו הם דבר א' וכדאמרי' מוסיפין על העיר ועל העזרה (לומר) שקדושת התוספת כקדושת העיר", דהיינו הן א' מצד שקדושתן א' ודינהן א' אלא דמ"מ ב' הן בקושטא (וכדכתב
                 הריטב"א שם בד"ה למאי).

וכן לגבי מוכרת ומוחלת כתב הריטב"א (שם בד"ה למוכרת):"למוכרת ולמוחלת פי' שהמוכרת ומוחלת כתובתה סתם אף התוספת בכלל", דהיינו הקמ"ל היא שהתוספת בכלל הכתובה (למכירה ולמחילה) ולא רק 
         העיקר (וכתב "פירוש" לאפוקי מפרש"י).

וכן לעניין מורדת ס"ל לרשב"א ולריטב"א (בד"ה ולמורדת) דדוקא לת"ק דסובר דאין פוחתין למורדת אלא מהכתובה אצטריך לאשמועי' דאף מזה פוחתין, דהיינו אין הקמ"ל דזה האופן לפחות לת"כ (וכפרש"י, וכדכתבי' בשיטתיה) אלא הקמ"ל הוא דאף את
                      התוספת פוחתין.

וכן לגבי פוגמת כתב הריטב"א (בד"ה לפוגמת):"הא קמ"ל שכל שפגמה כתובתה לבדה או התוספת לבדו הרי היא כאילו לשניהם", דהיינו אין הקמ"ל דפגימת תוספת הויא פגימה (דהא בכל החובות דינא הכי), אלא הקמ"ל הוא דכשפגמה רק חדא מינייהו הוי כאילו פגמה לתרוייהו (דהא תרוייהו הוו טפל ועיקר
                          לדבר א').

וכן לגבי תובעת הביא הרמב"ן (בד"ה נפ"מ) את שיטת התוס' שהכונה היא שאם תבעה הכתובה אכתי יש לה מזונות משום התוספת וחלק עליהם והקשה דלדבריהם הול"ל נפ"מ לניזונת (שניזונת משום התוספת) ולא למימר לתובעת, ולכאו' אי הוה ס"ל לרמב"ן דת"כ ככתובה הוו לחד חוב א"כ מאי קשיא ליה, דהגמ' אמרה דנפ"מ בהא דהתוספת הויא חלק מהכתובה דבכך חשיבא תביעת הכתובה כתביעת מקצת הכתובה, אלא דהרמב"ן אזיל לשיטתיה דאכתי הו"ל ב' מילי ולא חשיבא תביעת העיקר כתביעת
           מקצת הכתובה אלא כתביעת כולה.

ופירש הרמב"ן דבתובעת אשמועי' דאם תבעה הכתובה דאף התוספת בכלל תביעתה ולהכי אין לה מזונות, דכיון דהתוספת טפלה לכתובה א"כ הויא בכללה, וכתב עליה הרשב"א (בד"ה לתובעת):"ואינו מחוור לי דאי לאשמועי' שהתוספת בכלל ל' כתובה הא שמעי' ליה ממאי דקאמר למוכרת ולמוחלת, וי"ל דקמ"ל דלא תימא כי תבעה עיקר תבעה ברישא ולא התוספת בכלל הכתובה דהכל א' הוא", דהיינו אין הקמ"ל דנקרא כתובה אלא הקמ"ל דהכל בכלל הכתובה (אלא דהתוספת טפילה) ולהכי לא אמרי'
                   דתבעה העיקר ברישא.

ולגבי שבועה הביא הרמב"ן (במלחמות שם) את הראב"ד דס"ל דהא דאמרי' דנפ"מ לשבועה היינו דכשם דהכתובה אם ייחד לה מטלטלין לכתובתה נוטלתן בלא שבועה ה"נ לגבי ת"כ, וחלק עליו דא"כ הול"ל נפ"מ לייחד ולא לשבועה, ולכאו' הראב"ד ס"ל דת"כ ככתובה בכך דהוו לחד חוב ולהכי אמרי' דלא בעי' שבועה לחוב זה בדאיתנהו בעיניה ולק"מ (והרמב"ן פליג משום דלשיטתיה הת"כ והכתבוה הוו
                           ב' מילי).

והרמב"ן גופיה מפרש (נה. בד"ה לשבועה):"ולי יש לפרש שאם האמינה בכתובה ליטול בלא שבועה אף התוספת בכלל ועוד י"ל לעניין שבועה שאין משביעין אותה אלא חוץ לבי"ד ומדירין אותה בבי"ד כדין העיקר", דהיינו בנאמנות לכתובה אף התוספת בכלל או דנוהגים בה כבעיקר ובעיא בי"ד, והקשה הרשב"א (בד"ה ולשבועה) על הפי' הא':"וי"מ שאם פטרה מן השבועה בכתובה אף התוספת בכלל וגם זה אינו מחוור לי דהא שמעי' ליה ממוכרת ומוחלת דל' כתובה כולל הכל וכיון דכולהו אינשי קרו לעיקר ולתוספת כתובה אם איתא דהוא לא נתכוון לפוטרה אלא על העיקר בלבד עליה דידיה רמיא לגלויי וכו'", ולדברינו יש ליישב דהקמ"ל הוא שנוהגים בזה כבזה ואם האמין לה לכתובה הרי דאף בתוספת נהגי' כאילו
האמין לה (ולא ילפי' לגבי הל' לא הכא ולא במוכרת).

ובפ"ק דכתובות (י:) הביא הרמב"ן (בד"ה הא דאמר ר"י) את הגאון שסובר דהא דהבעל נאמן בטענת פ"פ להפסיד הכתובה היינו דווקא לגבי עיקר הכתובה ולא לת"כ, וזאת מכיון דהו"ל ב' מילי לכך הא דלא משקר בהא אינו או' דלא ישקר לגבי הא (וכי נאמין לו על
                         נכסי שכנו).

[67] ומהרמב"ן בקי' בדף ד: (בד"ה מה) מוכח דס"ל דאף למסקנא אפשר שכסף יקנה אחר כסף, ולא ס"ל את קושיית התוס' (ה: בד"ה חופה) מאי אולמיה האי כסף מהאי כסף, וזאת כי אם הנישואין הוו קניין א"כ למה שלא יוכלו לעשות קניין כסף לב' מילי חד לקי' וחד לנישואין, אך אי הוה ס"ל דנישואין הוו מימוש א"כ ודאי שיש להקשות מאי אולמיה דהאי כסף מהאי כסף, דאם הכסף הא' יכול לבטא רק את השגת המבוקש (קנייתו) א"כ למה שהכסף הב' יוכל לבטא
                     ג"כ את היותו קנוי.

ולהכי הרמב"ן (ה: בד"ה כסף, ועי' בריטב"א ה. בד"ה אמר) מסתפק אם הל' כרב הונא דחופה קניא, דאכן לשיטתו דברי ר"ה א"ש דקי' ונישואין יבואו כא' (דהא
                     תרוייהו הוו קניין).

[68] ועי' בסימן ב' בסוגיית ייבום בשיטת הרמב"ן (בח"א
    מס' 4) שהוכיח שכן דעת הרמב"ן בכמה ראיות.

[69] ודלא כתוס' (כת' מח: בד"ה היינו, ועי' בשטמ"ק שם) דסברי דבעל שאני משום שהוא בועל לשם
                           נישואין.

[70] ולהכי הרמב"ן (שם בד"ה ואוקימתא תיובתא) ביאר דהא דאמרי' תיובתא דכולהו לבר משמואל היינו משום דמשמע לן דמסירה לא מהניא אלא לירושה "דסד"א לא גרעה מהגיע זמן וקמ"ל דחופה ממש בעי", והמשיך דרק בחופה היא נכנסת לרשות הבעל
       לאפוקי ממסירה שרק יוצאת מרשות האב.

[71] ובדף ג. אמרי' דהוה ס"ד דאשה תקנה בחליפין הואיל וילפי' קיחה קיחה משדה עפרון ודחי' דחליפין איתנהו אף בפח' משו"פ ובהא אתתא לא מקניא, וכתבו התוס' (והתו"ר בד"ה ואישה):"היינו טעמא משום דגמר קיחה קיחה משדה עפרון דכתיב ביה כסף ובפח' משו"פ לא מקרי כסף וכו' אלא לכסף דוקא (הוקשה) דכתיב ביה קיחה ולא פריך מחליפין אלא משום דהוי כעין כסף דקרא שיש בהם שו"פ והכי פי' ואימא ה"נ שתקנה אשה בחליפין כשיש באותן חליפין שו"פ כעין כסף דקרא וכו' ומשני חליפין איתנהו בפח' משו"פ וא"כ אינם מטעם כסף אלא קניין אחר הוא כו'", הרי דס"ל דההו"א היא להכניס חליפין לכסף (דדמו לכסף טפי משטר, וכדכתבו שם).        ולהכי ההו"א היא דוקא בחליפין דשוו פרוטה, וזאת משום דהלימוד הוא ג"ש ולכך שייך להכניס לכסף (שלא כתוב), אך ודאי שאם הלימוד הוא רק דביאור מילת קיחה הוא קניין כסף, הרי שלא שייך להכניס לכסף
                  שלא כתוב אלא לקיחה.

[72] והתו"ר (בד"ה הו"א) כתב דהכי יקח נצרך אף בכדי ללמד שהאב מקבל הקי', וזאת כי לדידיה לא ידעי' מויצאה חינם אין כסף שהאב מקבל הקי' דהא איהו (כת' מו: בד"ה יציאה) מבאר את  הסוגייא כר"ח דמויצאה חינם דייקי' דאיכא כסף ביציאה דנערות, והא דלא מביאים הכסף לה אלא לאביה היינו משום דאביה אחראי לקידושיה (וכדכתב שם בד"ה ואימא, ובקי' ג: בד"ה וכ"ת), אך אכתי איכא למימר דהבעל יקח הממון מהאב (שמזה שהאב אחראי אין ראייה שהקבלה היא לגביו), אך התוס' (קי' ד: בד"ה יציאה, כת' מו: בד"ה ואימא) ס"ל דהדקדוק מויצאה חינם הוא דיש כסף לאדון ביציאה (ופרשי' דהיינו האב) וממילא ע"כ הלימוד הוא שהאב מקבל ולכך הכי יקח נצרך רק לאמירה, ואפשר שאף לתו"ר הלימוד הוא לאמירה אלא דממילא ילפי' נמי למעשה, ואכן יאופשר שהמעשה יהא של האישה והאמירה תהא של
                       הבעל, וכדנחזי.

[73] וז"ל התו"ר בדף ב: (בד"ה ולא):"הא לא בעי למימר אמאי לא כתיב כי תקח איש אישה, דלא מצי למכתב הכי דמדכתיב כי יקח נפקא לן דהרייני ארוסך אין כאן בית מיחוש דכי יקח כתיב ולא שיקיח את עצמו", הרי דס"ל דעצם הלקיחה היא אמירה (ולהכי לא תירץ כריטב"א, שם בד"ה ר"ש, דהאיש הוא הלוקח
               וכדכתיב ואל אישך תשוקתך).

וכן ס"ל לרז"ה (גיטין מ. בדפי הרי"ף), וז"ל:"וכן בקי' בעי' שיוציא בפיו הקי' בעניין שיתבונן לעדים ולאישה כדאמרי' התם (קי' ו.) גבי קי' כתיב כי יקח ולא שיקיח
                          את עצמו".

והריא"ז (קי' ב. בדפי הרי"ף אות ב) כתב:"נר' בעיניי שאם נתן הקי' לאביה ולא אמר הרי בתך מקודשת לי אלא הרי אתה חמי אין כאן קי' כלל כי יקח איש אישה אמרה תורה שתהא הקיחה לאישה ולא לאביה".       וכן בדף ה: (בדפי הרי"ף) הביא הריא"ז (אות ג) את רבו שסובר דבקידושי שטר סגי לומר ה"ז לקידושייך ואילו בקידושי כסף "צריך שיאמר לה בפיו הרי את מקודשת לי שבדיבורו הוא מקדשה ע"י הכסף ואם א"ל ה"ז לקידושייך לא אמר כלום", והריא"ז פליג
    וס"ל בקידושי כסף סגי באמירת ה"ז לקידושייך.

[74] אמנם המאירי (קי' ו. בד"ה צריך) כתב:"צריך שתדע שהדיבור בעסקי קידושיה צריך שיהא בו ל' שאילו היה כיו"ב בקי' יהא מועיל כגון שיאמר תרצי להיות אשתי וכו' ושיהא ל' שלא יהא בו מקיח את עצמו אלא שתהא קנויה היא לו, הא כל שאינו כן אינו כלום שאין דיבור בעסקי קי' מועיל במה שאין קי' עצמן מועילים כן נ"ל ברור", ואפשר שבזה נחלקו הריא"ז
             ורבו (מובאים בהערה הקודמת).

[75] ואכן קניין כסף דמי לקניין סודר שיש אמירה
                ואח"כ מרים הסודר לבצעה.

[ר"ת בס' הישר (בחי' בס. קמב) ס"ל דחליפין הוו ממש חלק מקניין כסף, ואע"פ שהתוס' בקי' (ג. בד"ה ואשה) ס"ל דהוי קניין אחר מ"מ נר' דאכתי פועל כקניין כסף (שהרי התוס' ביארו דההו"א היא להכניס חליפין
  לכסף ולא נר' דהדרי' כולי האי, ועוד נחזי בהמשך)].

[76] וכ"מ קצת מתוס' (נט: בד"ה מיד) מהא דחלקו בין תרומה לבין טומאה דבתרומה הוי כאילו תרם בידיים משא"כ בטומאה, הרי דאין מחשבת טומאה ממש כמעשה, ולכאו' הנפ"מ בכך היא דאכתי בעי' מימוש
                          למחשבתו.

[77] ולהכי לגבי תירוץ ר"י דשאני מחשבת דטומאה דכמעשה דמי, כתב התו"ט (בד"ה מה):"מה יתן דקעביד מעשה אף יותן דקעביד מעשה ה"ג ר"ת ולספרים דגר' מה יתן דניחא ליה כמו בכל דוכתא יש לפרש דה"ק כי היכי דילפי מהדדי לעניין דניחא ליה ילפי' נמי לעניין דחשיב מעשה", דהיינו אין הלימוד דאף ביותן קרי' יתן דהוי כמאן דנתן, אלא הלימוד הוא דתרוייהו חשיבי מעשה, אך מ"מ לא הוי כאילו
                 נתן ולכך בעי' ג"כ מימוש.

[78] ואף הרא"ש (פ"ב ס. כ) הקשה קושייא זאת על רש"י, אלא שהוא תירץ דהחשש כאן אינו מדינא אלא מחומרא דקי' [וכמו חוששין שמא שו"פ במדי (יב.) וכדביאר הרא"ש שם (פ"ק ס. יז)], ונר' שאף התוס' חשבו על תירוץ זה, דהא אף שהם דחו את פרש"י
אפ"ה בריש דיבור הבא (בד"ה ה"ג) הם ביארו לפרש"י.

[79] הרא"ש (גיטין פ"ח ס. יג) ס"ל דרק בגרושתו אמרי' אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, וכתוב משום: "אימר נתחרטו על הגירושין וחזר ובעל לשם קי'" ולכאו' למה היה צריך להוסיף שנתחרטו על הגירושין (ובאמת הרשב"א, הריטב"א והר"ן לא הוסיפו זאת), אלא אפשר שהוקשה לו והא אין דיבור לקי', ולכך
ביאר שהן נתחרטו על הגירושין ומסתמא דברו לקי'.

[80] וכדנחזי בעזרתו יתעלה בסוגיית שליחות דלכו"ע זכות האב בביתו היא משום שליחות שמינתהו
               התורה (וכדמוכח מגיטין כא.).

[81] וכן בכתובות עד. אמרי' דהמקדש במלוה אינה מקודשת, וכתבו התו"ר (והתוס' בד"ה המקדש):"פרש"י שמחל לה המלוה שהייתה חייבת לו, ונר' דאין לפרש כן דשמא כה"ג הוי כאילו א"ל התקדשי לי בהנאת מחילת מלוה והתם ודאי מקודשת דלא גרע מארווח לה זימנא דמקודשת וכו' אלא ודאי מיירי שאמר לה הרי את מקודשת במלוה שאת חייבת לי ולא הזכיר ל' מחילה", הרי דלא בעי' אמירה על עצם הקבלה והחסרון אם א"ל במלוה הוא רק משום כונתה (ולולאי זאת היתה מתקדשת על אף שאין
                משמעות האמירה להנאה).

וכן בדף ו: התוס' (והתו"ר בד"ה לבר) ס"ל דלולי הפקעת רבנן לקי' אשה היתה מתקדשת אף במתנה ע"מ להחזיר ואע"ג דאין האיש מקדשה בהנאה שיכולה להיות לאשה (וכדכתב הרמב"ן שם בד"ה
            אלא, ועי' בדף ג. בסוד"ה למעוטי).

וכן הרא"ש (פ"ק ס. כ) ס"ל דאישה מתקדשת אם או' לה הרי את מקודשת לי בטבעת זו אף אם יש לה רק את ההנאה הזמנית ממנה שהטבעת מושאלת או שהיא אצלו במתנה על מנת להחזיר (כ"מ משאלתו ומכל דיבורו דבכה"ג מיירי) ואף שאין אמירה לכך
            (ועי' בריטב"א בדף יג. בד"ה האי).

ובדינא דערב כתב הרא"ש (פ"ק ס. ו) דמיירי שאו' הרי
          את מקודשת לי במנה שנתתי לפלוני.

וכן בדינא דאדם חשוב כתב (שם) דמיירי שאו' הרי את מקודשת לי במנה שנתת לי ואף דהמעשה שלה (וכן הבין הרשב"א, ה: בד"ה אבל, בדעת התוס', שם בד"ה הא, וכ"כ התו"ר שם, אלא דאין כ"כ הכרח לכך
                            בתוס').

וע"ע בתוס' יט. בד"ה במלוה, ובתו"ר שם בד"ה המקדש, והתם מיירי דמזכיר את מעשי ידיה ולא את
                           המלוה).

[82] ועיין בהערה 44, ואכן התוס' (נד' ו: בד"ה או)
        והרא"ש (שם בד"ה אלא) פליגי ולשיטתן.

[83] וז"ל הרא"ש :"דאין חילוק בין מתנה למכר וטעם א' לכולן לפי שאין המשכון משועבד לכלום משום דאדם יכול לשעבד נכסיו לדבר שנתחייב בו אבל בדבר שלא נתחייב לא חל שיעבוד על נכסיו ובמתנה שאמר ליתן לו לא נתחייב בה לעולם לפי שיכול לחזור בו לפי' לא
              נשתעבד לו המשכון במשיכתו".

[84] אמנם מהתו"ר והרא"ש נר' דס"ל דהא דאמרי' מנה אין כאן משכון אין כאן דהכל טעם א', שהחסרון הוא שמשכון אין כאן ומה הטעם שאין כאן משכון אלא משום שמנה אין כאן (דכיון דליתא לחוב לא נשתעבד המשכון), ואילו התוס' פי' כפשוטו דיש כאן חסרון במנה שהתחייב וכן יש חסרון במשכון וכרא"ש ולדינא לא פליגי (ולרא"ש לא היה צ"ל דא"א להתקדש במנה,
               ולתוס' נקט מנה אגב משכון).

[85] וצ"ל אף בחליפין כן דאל"ה הדרא קושייא לדוכתא.

[86] ועיין ברש"ש שם, ובתו"ר לקמן נו: בד"ה המקדש.

[87] ולהכי התו"ר (נב. בד"ה ה"ק, וכ"מ קצת מתוד"ה והוא) ביאר דההו"א דגמ' היא דאשה תתקדש אף בדבר שאינו שלו מחומרא, ולא כתב כרשב"א (בד"ה הכי) וכריטב"א (בד"ה והוא) דהחומרא היא שזה יחשב שלו משום דלדידיהו הקבלה היא העיקר ואי ליתא להאי ל"ש להחמיר שתתקדש, אך לתו"ר זה (היות החפץ שלו) רק דין חיצוני (בשביל שיחשב לבעין)
           ולהכי אף בדליתא להאי שייך למגזר.

ולהכי נמי ס"ל לרא"ש (פ"ק ס. יז, וכן מוכח מס. יט, וכדכתב הק"נ ס"ק ב) דהא דאמר שמואל המקדש בתמרה דפח' משו"פ דחיישי' שמא שוה פרוטה במדי היא, היינו חיישי' מדרבנן ומשום גזרת הרואים (שאם יקרה כן במדי יאמרו שאינה א"א), אך מדאו' אין להקדש אלא מקומו ושעתו, וחלק על הרמב"ם שסובר שאם האישה תוכל להנות מזאת התמרה במדי אזי אמר שמואל דחיישי' (ואם בוודאי תוכל להנות מקודשת מדאו') ולא ס"ל נמי כרמב"ן דהכא משום חומרא דא"א שויוהו לממון, ומשום דלדידיה בעי' שהאיש יתן ממון והחילוק של הרמב"ם יכול רק לתקן שהאשה קבלה ממון אך לא למימרא שהאיש נתן
            (ולכך אף לא שייך לשוייהו לממון).

[וכן עי' ברא"ש (פ"ב ס"ס לא) ובק"נ (ס"ק ז), ולא ק' הא דרבא בנד' (פה.) ס"ל דהויא ממון דס"ל כדכתב הראמ"ה (קי' נח. בד"ה מקודשת), וז"ל:"ומסתברא דהלכתא כעולא ואע"ג דאמר רבא כו' לגבי מודר הנאה דטוה"נ ממון לא פליג אדעולא דהתם איירי במודר דאפי' ויתור אסור בו ובאלו הויתור הוא כממון גמור אבל עולא מיירי בדבר שצריך ממון כגון קידושי אישה דטוה"נ אינה ממון", הרי דבקי' לא אזלי' בתר
            הנאה אלא אי איכא נתינת ממון].

[88] ואכן בקי' דאין סכום קצוב ס"ל לרא"ש (פ"ק ס.ח, ובתו"ר ט. בד"ה והלכתא, מוכח מתמיהתו) דאם נתן
              לה טבעת סתם הוי ככל דהוא.

[89] וא"ש הא דהתוס' (והתו"ר בדף נו: בד"ה המקדש)
     לא כתבו כרשב"א (וכריטב"א שם בד"ה מתני').

[90] ובדף יא. אמר ר"ז דטעמא דב"ש דבעו דינר בקי' הוא מפני דאשה מקפדת על עצמה, ואסקי' דדוקא בדשלחה האישה שליח או דנתקדשה בלילה, וכתבו התו"ר (בד"ה אלא והתוס' בד"ה שכן):"כיוון שיודעת שיתנו לשליח כמו שרגילות ליתן לשאר נשים אמרי' דבודאי נתרצת בכך", דהיינו אין הטעם משום דכיון דשלחה בסתמא כמאן דפירשה בדינר דמיא ואף אם לא נתרצית בדינר מ"מ נאמר דינר (וכרמב"ן בד"ה כי),
         אלא הטעם הוא דבהכי אמדי' דנתרצת.

ולפ"ז א"ש הא דהתוס' (והתו"ר נח: בד"ה והלך) לא תירצו לגבי מה החידוש בהא דתנן (קי' נח:) דאם אמר לחבירו לקדש לו והלז רימהו וקידשה לעצמו דמקודשת, דהחידוש הוא דלא אמרי' דיהא כמטעה ויהוו קידושי טעות וכדתירץ הרמב"ן (בד"ה והלך), דהא לתוס' האי מלתא פשיטא דהוי כאו' בכל דהוא, ולהכי נמי כתב הרא"ש (פ"ג ס. א):"אם טעה השליח ואמר מקודשת לי (במקום למשלחי) אין כאן בית מיחוש דהקדש בטעות לא הוי הקדש", ולכאו' אמאי לא כתב דהטעם משום דאין דעת לזה הקניין, אלא משום דקי' הוו כהקדש וכדכתבי' (וע"ע ברא"ש פ"ק
ס"ס ב, ובב"י אה"ע ס.כז אות ג' בביאורו הב' לרא"ש).

ולהכי אהא דאמרי' בדף ח. דאי אמר לאישה התקדשי לי בדינר ונמצא רע (דנפיק ע"י הדחק)  הרי זו מקודשת ויחליף, וכתב התו"ר (בד"ה ה"ז):"ה"ז מקודשת ויחליף דאדעתה דהכי קידשה נפשא", דהיינו דזה דעתה ורצונה, ולא משום דזה כלול בכלל דינר
       כיון דנפיק כלל (וכפי' הריטב"א בד"ה ל"צ).

[91] וכן פירש רש"י וכדכתבי' בשיטתו, וכן פירש
         הרשב"ם עה"ת (בר' לח,כא שמות יט,י).

[92] התוס' ביב' נה. (בד"ה דיש) ס"ל דצריך לכתוב דאף אחר מיתה אשת אב וכלה אסורה בשביל דלא נילף מאשת איש, ולפ"ז אפשר לומר דלהכי אצטריך למילף דאשת איש מותרת אחר מיתת הבעל בכדי שלא נלמד מאשת אב וכלה, וכ"כ הישר"י (שם) והוכיח כן מהגמ' בקי' יג. דמשמע דמסברא אשת איש שריא לאחר
       מיתה ואז הקשתה מעריות (ע"ש באריכות).

[93] ולהכי התו"ר (ט. בד"ה והא) ס"ל דהשואת הגמ' (שם) בין שטר קי' לבין שטר מכר היא דוקא היכא דהאב מקדש את ביתו ומשום דנר' כמוכרה, אך בעלמא אין שום השואה (ודלא כפרש"י בד"ה לשטר,
                 וכפי' הרמב"ן בד"ה בתך).

וכן משמע קצת מהא דהתוס' (ב. בד"ה מ"ש) מייתו מר' מנחם דהיפך לקיחת האישה הוא התרת האישה,
             משמע התרת דבר הקיים בפועל.

[94] והתוס' (גיטין עה. בד"ה לאפוקי) כתבו דסוטה הוי איסורא דאית ביה ממונא כיון דאיכא שאר כסות
                       ועונה וכתובה.

[95] ועי' בתוס' בגיטין  בדף ב. (בד"ה ואם) שהוכיחו מגיטין לשטרי ממון, ולא ס"ל לחלק כרמב"ן (ט. בד"ה אם) ומטעם שאין אישה ממונו של בעל, ונר' משום
        דהתוס' סברי דאישה היא ממונו של בעל.

והאב"ע (דברים כד, א) ביאר דנסמכה פרשיות קידושי
  אישה לציוויי שדה לומר שאף האישה כשדה תחשב.

[96] וכ"מ מהתוס' שם בד"ה והרב, ומפורש כן בתוס'
                   בדף יט. בד"ה במלווה.

[97] וא"ש הא דהתו"ר (ה: בד"ה הא) משווה בין קי' לבין
                     אדם הלוקח מקח.

וכן א"ש הא דהתוס' (והתו"ר קי' סח: בד"ה אמר) ס"ל דאף אי ולדה כמותה אכתי לא הוה ידעי' דלא תפסי בה קי' (ודלא כרמב"ן בד"ה ה"ג רש"י) דהא לא קני את
   אישותה אלא את גופה לבעילות (ואין קניין לולד).

[98] ולכך הם השוו קי' להקדש בתוס' ובתו"ר בקי' ב: בד"ה דאסר.        וז"ל התו"ר (נב. בד"ה ה"ק):"דהקדש וקי' עניין א' הן כדאמרי' בפ"ק דאסר לה אכו"ע כהקדש".        וכן הרא"ש (פ"ג ס. א) כתב דאם טעה השליח וקדשה לעצמו אינה מקודשת דהקדש בטעות לא הוי הקדש.        וכן בנד' ו: בתוס' ובפי' הרא"ש בד"ה יש (לב' צדדי הס').        ועי'
    ברא"ש בפ"ק ס. יז, ובגר"א אה"ע ס. לה ס"ק כב.

[99] וכ"מ מהתוס' ביומא סו: (בד"ה פלוני) וכ"כ היש"ש
      (בפ"ב ביבמות ס. יא בדעתן ובדעת הרא"ש).

[100] ולהכי ס"ל לרא"ש (כתובות פ"ק ס. יב, תו"ר ז: בד"ה אשר, וכ"נ מהתוס' בפס' ז. בד"ה לבער וכדכתב המהרש"א שם, ולגבי עובר לעשייתן עי' בשו"ת הרא"ש ס. כו) דברכת חתנים הויא ברכת השבח (ולא ברכת המצוות), ולהכי גרס שפיר (שם) מקדש ישראל ע"י חופה וקי' דאע"ג דאין החופה נעשית עכשיו מ"מ כיון דהויא ברכת השבח אאין קפידה (וכדכתב:"דדוקא ברכת חופה היא המתרת כלה ולהכי נמי הקדימו חופה לקי' לומר והתיר לנו את הנשואות ע"י חופה שאחר ברכת הקי'", דהיינו מזכירים את ההתרה שבה
                     החתן משבח טפי).

ולהכי נמי התוס' (כת' ז: בד"ה שנ') והרא"ש (שם, והתו"ר שם בד"ה מברכין) ס"ל דבעי' י' לברכת האירוסין כמו ברכת חתנים דתרוייהו הוו ברכת השבח (והרא"ש הוסיף דלא יקשה הא דלא מצי דבעי' י' לקדש דיברך בי' ויקדש בב', הרי דס"ל דאין ברכה זו
   חלק מהקי', ונר' משום דלא הויא ברכת המצוות).

ולהכי נמי ס"ל לתוס' (שם בד"ה מאן) ולתו"ר (שם) דהשוואת הגמ' (ז:) בין ברכת קידוש של שבת לבין ברכת קי' איננה השוואה עניינית דתרוייהו לישנא דקדושה, אלא ס"ל דההשואה היא רק משום אריכות הברכה, וזאת משום דלדידהו אין הן דומים זל"ז
              דקידוש הוי מצווה משא"כ קי'.

ולגבי פנים חדשות, כתבו התוס' (שם ז: בד"ה והוא) והרא"ש (פ"ק ס. יג, והתו"ר שם) דפ"ח הוו רק באדם חדש שמרבים שמחה בשבילו.        ועוד כתבו דבשבת אף אם לא בא אדם חדש מ"מ כיון שבאת שבת באו פ"ח (וכמדרש) ומפני שמרבים בשמחה ובסעודה לכבוד שבת, ונר' דביאורן הוא דפ"ח היינו פ"ח של החתן דכיון דהרבה שמחה בשביל האורח הרי שנשתנו פניו וכן בשבת כיון שהרבה בשמחה ובמגדנות התחדשו פניו (ונר' דלדבריהם הטעם במדרש הוא דבשבת החתן נעשה כאדם אחר, נשמה
                            יתירה).

וכתב התו"ר (ח. בד"ה יומא, וברא"ש שם):"בשבת נר' דמברכין אף בסעודת שחרית אע"פ שבירך בליל שבת משום דכבוד יום עדיף והוא כמו פ"ח אחרות", הרי דס"ל דאף אם היה בלילה פ"ח אפ"ה בעי' פ"ח ביום, ונר' משום דאין התחדשות פניו של החתן בסעודת
                  הלילה נמשכת עד היום.

וכתב הרא"ש (שם):"אר"י והוא שבאו פ"ח שלא אכלו עד עתה אפי היו שם בשעת החופה", משמע דס"ל דפ"ח היינו אדם שלא אכל (אע"ג שהיה) ודהשתא אוכל (ולא סגי בלא אכילה), א"כ ס"ל דברכת חתנים אינה ברכה שמברכים הקהל את החתן, דהא לדבריהם אין מצוה בקי' ולמה נברך את החתן וכי בשביל שלקח מקח נשבחו, אלא ס"ל דהויא ברכת השבח שהחתן משבח לד' על מקחו וכל פעם שמתחדשים פניו הרי
           יש לו סיבה חדשה לשבח את בוראו.

[ולגבי המנהג שהביא הרא"ש שהיו הקהל הולכים אחר התפילה לבית החתן ומברכין שם ז' ברכות מפני שרוב הקהל לא היו, וכתב בשם רה"ג דלאו מנהג יפה אלא שאין איסור, עי' בק"נ פ"ק ז' בביאורו הא' (ולכך הרא"ש נקט בשבת ודלא כרמב"ן, כת' ח. בד"ה ופי' פ"ח, דנקט בשישי ובשבת וכן הרא"ש נקט דרוב הקהל לא היו ואילו הרמב"ן כתב דסמכי' דודאי א'
         התחדש, ואכן הרמב"ן קיבל מנהג זה)].

ולכן התו"ר (כת' ז. בד"ה אבע"א, וכ"נ מהרא"ש שם ס. יא) ס"ל דבחור שנשא אלמנה מברכים ב"ח ז' ימים ששמחתו מרובה (וז"ל: "שברכת חתנים תלויה בשמחת לבב של החתן הלכך בחור שמחתו מרובה אף אם נשא אלמנה") וסעודה עושים רק ג' ימים (דהא היא אלמנה), הרי דס"ל דשייך שיברכו לחתן ב"ח ויצא למלאכתו, ומיניה נר' דלא ס"ל דחשיב כיום תחילת
                           נישואין.

[101] ועי' בתוס' בגיטין מח: (בד"ה וכתובת) דמוכח דס"ל דכתובה נלמדה מהרי זה בא ללמד ונמצא למד, ודלא כרמב"ן שם (בד"ה וכתובת, ע"ש), אמנם עי'
      בתוס' בסוטה כז. (בד"ה איש) דכתבו כרמב"ן.

ועי' בתוס' ביב' לט. (בד"ה אישה) ובתוס' ר"פ שם (בד"ה מ"ט) דסברי כרש"י (ועי' בהע' 31), וא"ש
        לשיטתם דכתובה הויא חיוב של התורה.

[102] התוס' (יבמות סב: בד"ה כי) מביא את ר"ת דס"ל דת"כ ככתובה לכל מילי ואף לגבי פרעתי ולגבי כפייה, אך מביא נמי את ר"ח ואת ריצב"א דסברי דדוקא למאי דאמרי' בגמ' (כת' נד:) ת"כ הוי ככתובה, אך לגבי פרעתי וכפייה לא אמרי', הרי דנר' דס"ל לתוס' (ולר"ת אף למסקנא) דאי הוה אמרי' דת"כ הוי ככתובה לכל מילי אזי אף לגבי טענת פרעתי הוה אמרי', ודלא כרמב"ן (ב"מ יז. בד"ה הטוען) דס"ל דאף אי הוה אמרי' לכל מילי מ"מ לגבי פרעתי לא הווה אמרי' כיון דאכתי מלוה היא, אך לפי התוס' אי הוה אמרי' הכי אזי הת"כ הויא ממש לחלק מהכתובה (ונר' דלמסקנא החילוק הוא דכתובה לא בעיא שטר משא"כ ת"כ  דאתא מדיליה ורק מצד השטר, דבאמת התוס' בב"מ, יז. בד"ה הטוען, כתבו דכותבים את
           שטר הכתובה רק בשביל התוספת).

והתוס' (כת' יב: בד"ה בי"ד, נד: בד"ה ולפוגמת) ס"ל דכותבים את התוספות בל' אחרת מהכתובה ואף אם הת"כ הוי בשטר אחר אמרי' דת"כ ככתובה, וזאת
          מכיון דזה מחוייב מדאו' וזה מדיליה.

ולגבי פוגמת (כת' נד: בד"ה ולפוגמת) ס"ל לתוס' דהקמ"ל הוא דכשנפגמה הכתובה נפגמה התוספת
    ולא כתבו היפכא משום דהקמ"ל הוא דהוו לחד.

ולגבי תובעת כתבו התוס' (בד"ה ולתובעת):"ולתובעת שאם תבעה מנה ומאתיים ושיירה תוספת דיש לה מזונות כיון דת"כ בכתובה הרי לא תבעה כי אם מקצת כתובה", והקשה עלייהו הרמב"ן (בד"ה ונ"מ) דא"כ הול"ל נפ"מ  לניזונות דבשביל התוספת לניזונות, אלא דהתוס' ס"ל דתרוייהו הוו לחד חוב ולהכי נקט תובעת לומר דכיון דתרוייהו הו"ל לחד
   חוב לכך תביעת חד מינייהו הויא כתביעת מקצת.

ולגבי עוברת על  דת כתבו התוס' (בד"ה ולעוברת) דממאנת אינה מפסדת את התוספת כיון דכתב לה על חיבת ביאה, אך עוברת על דת מפסדת משום דעל דעת הכתובה כתב לה את התוספת,ולכאו' אי הת"כ והכתובה הוו ב' מילי א"כ מאי אכפת לן מכונתו, אלא דס"ל לתוס' דהוו לחד חוב ובעי' רק שתמומש כוונת
                            נתינתו.

ולגבי שבועה ס"ל לתוס' (נה. בד"ה ולשבועה) דכנשבעת על הכתובה אזי אף התוספת בכלל, וזאת כי תרויהו הוו לחד חוב (ול"ק קושיית הרמב"ן, שם
                       בד"ה  לשבועה).

ולגבי שביעית, התוס' (בד"ה ולשביעית) פליגי ארש"י וס"ל דהקמ"ל הוא דפגימת הכתובה לחודא חשיבא
     כפגם אף את התוספת, וכשיטתן דהכל חוב א'.

וכן הרא"ש (כת' פ"ק ס. יח) פליג אגאון וס"ל דנאמן אדם בטענת פ"פ אף להפסיד התוספת ועיי"ש בטעמו (ועיין בדף נד: בתוד"ה ולמורדת, במאי דאיפלגו
                            ארש"י).

[103] וכתבו בעלי התוס' עה"ת (שמות כב,טז):"כמהר הבתולות אר"י מכאן רמז לבתולה כתובתה מאתיים דכתיב כמהר חסר והוא נוטריקון כמה מוהר הבתולות ר' כו", והראב"ע (שם) כתב דזה רמז דכאילו כתוב
                           כמה-ר'.

[104] כת': בד"ה אמר, סז. בד"ה אמר, לט: בד"ה טעמא, יב' פט. בד"ה מאי, גיטין מח: בד"ה וכתובת ובמרדכי
                              שם.

[105] ועיין במהרש"א לגבי הא דכתבו התוס' לדידן.        וכן עיין בתוס' ביב' נז: בד"ה רב, וברא"ש בקי' פ"ק (ס. א) דפסקו דלא קי"ל את רב הונא, וא"ש טפי
          לשיטתן דחופה הוי מימוש קניין הקי'.

[106] והרא"ש (כת' פ"ה ס. ו, וכ"מ מר"י המובא בהג"א שם) ס"ל דחופה היינו יחוד, ולדברינו יהא הטעם דאחר דקנה את בעילותיה ייחדה כדי שיוכל לממש
                         את קנייתו.

[107] ועי' בסימן ב' בשיטת התוס' והרא"ש (בח"א, מס'
             4) שהובאו עוד כמה ראיות לכך.

[108] וכ"מ מהתו"ר יבמות צב: בד"ה ואימא, ומהרא"ש יב' פ"י ס. ג.        וכ"מ קצת מתוס' ביב' פט: בד"ה
                          משתגדיל.

[109] בבמדבר בפט"ז כתיב "ויקח קורח וגו'", וכתב רש"י (שם,א):"וייקח קורח לקח את עצמו לצד א' להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה וזה שתרגם אונקלוס איתפלג נחלק משאר העדה להחזיק במח' כו'".        והרמב"ן פליג ארש"י, וכתב:"שלקח עצה בליבו לעשות מה שיספר כי לקיחה תאמר על  העצה והמחשבה וכן מה יקחך לבך מה מחשבה יקח לך לבך וכו' לבו נטלו כו'".        ובעלי התוס' (שם) כתבו: "ויקח קורח איתא בחלק ויקח אמר ר"ל שלקח מקח רע לעצמו", והמשיך הר' בחיי (שם):"מה לקח לקח
                         טליתו כו'".

הרי דרש"י ס"ל דלקיחה היינו התפלגות, שהאדם לוקח עצמו לצד א' מכל העולם, וכך גם בקי' האיש לוקח את האישה ומפרישה מכל העולם (ועי' בביאור גור אריה דג"כ ביאר את רש"י כן), והרמב"ן ס"ל דקיחה היינו קניין של דבר לא ממשי כעצה וכמחשבה, דהיינו קניין בעלותי שמי, ואילו התוס' ס"ל דקיחה היינו קניין ממשי כקניין טלית אלא
           שמתוך קניין זה הוא נחלק מהעולם.

בבראשית (ג, טז) נתקללה האישה "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך", ופרש"י: "ואל אישך תשוקתך לתשמיש ואעפ"כ אין לך מצח לתובעו אלא הוא ימשול בך הכל ממנו ולא ממך", והקשה עליו הרמב"ן: "ואיננו נכון כי זה שבח באישה כמו שאמרו וזו מידה יפה בנשים (שלא תובעות בפה)", ותירץ האברבנאל: שלמרות שזה שלימות מ"מ כיון שזה בא מחולשתה שאיננה יכולה לתבוע את חשקה לכך חשיב חיסרון.        אמנם הרמב"ן פירש: "והנכון בעיניי שהעניש אותה שתהיה נכספת מאוד על בעלה ולא תחוש לצער ההריון והלידה והוא יחזיק בה כשפחה ואין המנהג להיות העבד משתוקק לקנות אדון לעצמו אבל יברח ממנו ברצונו וכו'".        אמנם הראב"ע פירש: "תשוקתך משמעתך והטעם שתשמעי כל אשר יצווה עלייך כי את ברשות לעשות חפצו", וכזה פירשו התוס': "וא"ת אשמור עצמי מליזקק לבעלי ת"ל ואל אישך תשוקתך, וא"ת אכוף יצרי ולא
אזקק לו ת"ל והוא ימשול בך בעל כרחך תזדקקי לו".

ואזלי לשיטתייהו דרש"י כיון דס"ל דהקניין הוא לאסור את בעילות האישה לעלמא לכך ס"ל דהעונש הוא דאף את הביאות שמותרות הוא יקבע, והרמב"ן כיון דס"ל דהקניין הוא לבעלות האישה ולהחל שמו עליה לכך ס"ל דהעונש הוא שהוא ישאר לעולם לבעלים שהיא תשתוקק לכך, והתוס' כיון דס"ל דהקניין הוא קניין גוף האישה לכך ס"ל דהעונש הוא
           שהיא תעשה כציוויו ליבעל לו בע"כ.

[110] ובטעמא דקי' וגירושין, כתב הרמב"ם במו"נ (ח"ג פמ"ט): "ולא נמצא צד היתר למשגל רק בייחד אישה ולישא אותה במפורסם כי אילו היה די לו בייחודה לבד היו רוב בנ"א מביאים קדשה לבתיהם זמן אחד מוסכם בין שניהם ויאמר שהיא אשתו ומפני זה ציוה לעשות מעשה אחר שייחדה אליו בו והוא האירוסין ושיפרסם הדבר והוא הנישואין ויקח בועז י' אנשים וגו', ופעמים שלא יהיה בינהם הסכמת אהבה ושלום ולא יסדר עניין ביתם והותר לו לגרשה ואילו היתה מתגרשת בדיבור לבד או בהוצאה מביתו היתה האישה מחזרת אחר פשיעה ויוצאה ואומרת כי גרושה היא או כשתזנה עם אדם תאמר היא והנואף שכבר נתגרשה ולזה נתצטווינו שלא יתכן לגרש רק בספר שיעיד עליו וכתב לה ספר כריתות" דהיינו טעם הקי' והגירושין הוא למנוע זנות ופריצות.        והאברבנאל (פרשת כי תצא, פכ"ד) כתב עוד ב' טעמים, א' שע"י האישה אפשר להשיג תועלות בנים וגידול ממון וגוף ועוד, ואם האישה איננה מטבעו ומזגו של האיש מוטב לגרשה שלא תרבה הקטטה ושלא ישיגו את התועלות.        והטעם הב' הזכר צורה והנקיבה חומר וכדי שהצורה תחול בחומר צריך הרושם השמיימי והכנת החומר ומזגו לצורה, ובנשיאת האישה צריך שהיא תהא מאת ד' (מ' יום קודם יצירת הולד כו', סוטה ב.) ושהאישה תהא במזג המסכים עימו, ובהפסד החומר ובהשתנותו תפרד ממנו הצורה, כך שכשראה באישה ערות דבר שיצאה
     מהשלימות ישלחנה מביתו (ע"ש שהאריך עוד).

ונר' שהטעם של הרמב"ם א"ש אליבא דשיטת רש"י דהקי' הן רק החלת איסור על האישה והגירושין הן הסרתו וממילא היחס אינו בין האיש לאישה אלא בין האישה לעלמא למנוע ממנה הפריצות והזנו באוסרה לעולם (והרי לשיטתם אישה בלא קי' אסורה), והטעם הב' של האברבנאל א"ש לשיטת הרמב"ן שמותר לבוא על אישה בעלמא בלא קי' אלא שנצטוינו לקדשה למען תהא ביאתנו בקדושה שעניין הקידושין הוא להראות על מוכנות החומר לרושם השמיימי שמתוך ציווי התורה אנו נושאין וכשאין את זאת ההתאמה מתגרשים [וכעי"ז נראה מהר' בחיי תלמיד הרמב"ן (דב' כד, א) שכתב דהטעם דבעי' ספר כריתות הוא משום שהקב"ה ברא את העולם  ע"י אותיות שזיוגם זל"ז ומגרשים ע"י אותיות להראות שהחיבור היה ע"י אותיות וכעת מפרידים ע"י אותיות (והגר"א, דברי אליהו בשם 'זכרון בספר', אמר שהטעם שספר כריתות נקרא גט הוא מפני שאין בתורה בשום מקום את ב' האותיות האלה צמודות, שהן מורים על פירוד) דהיינו הגט מראה שאין התאמה בין הצורה לחומר], והטעם הא' של האברבנאל א"ש לשיטת התוס' שהאישה היא ממונו של הבעל ומותר לבעול אף בלא קי', ועניין הקי' הוא רק לצורך התמדת העניין ולהשגת התועליות שבו וכשאין את התועליות למה
                לן בקי' אלא יגרשנה מביתו.

[111] וז"ל (תוה"א, עניין כהנים): "...וכה"ג לאו דיחוי הוא דחד שמא הוא ולא מקיים האי אלא בדעבר על האי אין קבורת מת בלא טומאה לעולם וכו'", וז"ל המאירי (יבמות ג: בד"ה שאל תחילה): "דכהן ונזיר לגבי מת מצווה הכתוב הוציאם מכלל קדושתם להיות כישראלים גמורים דהא מ"מ כי אסר ליה לטמויי לקרובים מעלה הוא דעבד ביה ולגבי מת מצווה לא עבד ליה מעלה ואין כאן דחייה ונמצא שהלאו עצמו
        כך היה והכי אסר רחמנא והכי שרא כו'".

[112] ונר' דלכך ביבמות בדף לב. גבי הא דאמר רב אשי דהטעם דהיכא דאיסור אחות אשת אח קדם לאיסור אחות אישה דלא מתייבמת הוא מכיון דאיסור אחות אישה מתלא תלי וכו', ופרש"י (בד"ה מתלא תלי): "הלכך הואיל ואיסור אחות אישה מוכן ועומד לחול פטורה מן היבום לא פקע איסור אשת אח וחייב משום אשת אח", הרי דאיסור אחות אישה הוא הפוטרה מהיבם, ודלא כמ"ש התוס' שם (בד"ה לא פקע) וז"ל ואע"ג דלא חייל איסור אחות אישה אסורה נמי הצרה ליבומי כיון דלא פקע איסור אשת אח כמו איילונית דאוסרת צרתה אע"ג דאין בה אלא איסור אשת אח לחודה", הרי דסברי דהאיסור אשת אח הוא הפוטרה מהייבום (וכן דקדק הגרי"ז, הלכות יבום וחליצה), ונר' דרש"י לא פירש כתוס' מכיון דס"ל דאין איסור אשת אח יכול לפטור דהא הוא הותר ביבום (והכא אתינן למימר דמשום האיסור לא תהא בת
                            יבום).

[113] ואבאר לפי ענ"ד את הסוגיא ביבמות בדף כ.: לפי שיטה זאת, והנה הגמ' שאלה אלמנה מן האירוסין אמאי לא מתייבמת ולא הוקשה לגמ' הא דאלמנה מן הנישואין בעיא חליצה (עי' תוס' בד"ה בשלמא, ורמב"ן בד"ה קא פסיק) והיינו משום דמ"מ יש זיקה דהא תפסי בהו קי' ולהכי בעיא חליצה, וכל קושיית הגמ' היא אמאי חייבי לאוין רמו לחליצה ולא ליבום, ומשני' דר"ג דריש שיש שעולה לחליצה ולא ליבום, ואנן סברי' דטעמו דדריש הכי הוא משום דחייבי לאוין לאו בכלל לקיחה ולהכי לא עולין ליבום (אך לחליצה מיהו עולין, רש"י בד"ה יש לך), ודחי' דחייבי לאוין בכלל לקחת והלימוד של ר"ג הוא דבחייבי לאוין מצוות חליצה קודמת (והתהפך סדר העדיפות של היבום והחליצה), ורבא ס"ל דחליצה במקום יבום מלתא היא (כדמוכח לקמן) ולהכי ס"ל דע"כ הלימוד דר"ג הוא דחייבי לאוין לא עולין ליבום כלל ואף לא תפיס בהו (ומ"מ בעי' חליצה לזיקה), ולכך רבא הקשה מאם בעלו קנו וס"ל דדוקא בדיעבד קנו אך לכתח' אסור ומסיק משום גזירה, ואח"כ הדר ביה משום דינא דריש לקיש ואיתותב מדתניא אם בעלו קנו ומשמע לן דאף לכתח' (וכדכתבו התוס' בד"ה אם בעלו, ובזה מיושבת קושיית התוס' בד"ה מיתיבי, ואמת שכן משמע מרש"י שתחילה כתב: "ואם בעלו קנו ויוצאות בגט בלא חליצה", ובפעם הב' כתב: "אם בעלו קנו אלמא מדאו' רמיא קמיה למדחי ל"ת") ולא קשיא לן קושיית רבא דסברי' דחליצה במקום יבום לאו מלתא היא (כא.), וממילא מר"ג שמעי' דחייבי לאוין רמו לחליצה כיבום (דבחייבי לאוין מלתא היא)
  והא דאסור ליבם היינו מדרבנן ומשום גזרה, כן נ"ל.

[114] ומ"מ יש לדחות הראייה דשמא רש"י פוסק כר"ל (י:) וכמו שפסק הראב"ד (מובא בנימוק"י יג: בדפי
                 הרי"ף בד"ה הא דשמואל).

[115] וכ"נ דס"ל לרמב"ם, דאהא דתנן (מט.) איזהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבוא כתב (בפה"מ, וכ"נ שפירשו התוס' יו"ט): "שיעור דברי ר"ע כל שאר בשר וכל שהוא בלא יבוא לפי שעיקר דעתו כל שאין לו ביאה בקהל הולד ממזר ואפי' הוא מחייבי לאוין", ולכאו' איכא למידק מה דוחק את הרמב"ם לפרש דתנא דמתני' סובר כר"ע משוי ממזר לכל חייבי לאוין ולפרשה כל שאר בשר בלחוד וכל שהוא בלא יבוא בלחוד, אלא נר' דהרמב"ם ס"ל כרש"י דלאו דמחזיר גרושתו לא הוי לאו דשאר ולהכי דחיקא טובא לפרש  דמתני' הקודמת (מד.) היא אליבא דר' סימאי בר"ע והאי מתניתא אליבא דאידך תנא בר"ע (וכקושיית הרמב"ן, מט. בד"ה הכל, על רש"י), ולכן פירש אף את מתני' אליבא דר' סימאי בר"ע, הרי דאף הרמב"ם ס"ל דמחזיר גרושתו לא הוי לאו דשאר וממילא יחלק בינה לחלוצה כרש"י וכמאירי.        וכן עולה מפה"מ בפ"ה שכתב: "ואמרו אין אחר חליצה כלום יורה שלא יועיל המאמר בחליצתו ואמנם זהו דעת ר"ע דס"ל אין קי' תופסין בחלוצתו לפי שכשנחלץ חזרה ערוה כמו שהייתה קודם מיתת אחיו", והרשב"א (נב: בד"ה הא דאמרי' זו) הקשה עליו: "תמיהא לי טובא כו' שבפי' אמרו בפ"ק דמכילתין דחלוצה לר"ע בחייבי לאוין היא כו'", אלא דס"ל לרמב"ם דהחלוצה הויא לאו דערוה דאשת אח כמקודם אלא דהשתא היא במלקות ולא בכרת.        וכן מוכח מהא דהרמב"ם (פ"א מהל' יבום הל' יב') ס"ל דצרת יבמה שנתייבמה אסורה בעשה
        (ויפורש כמו שיתבאר זאת ברש"י בסמוך).

[116] ובדף מא. אמרי' דהטעם דאסרי' את צרת קרובת חלוצתו ושרי' את קרובת צרת חלוצתו הוא משום דגזרי' רק היכא דאזלה בהדה לבי"ד, ופרש"י (בד"ה הך): "כשלאה חולצת מוליכה אחותה עמה לבי"ד וכו"ע לא ידעי הי מינייהו יבימתו וכו'", ולעומת זאת (בד"ה האי דלא): "כשהיבמה חולצת אין צרתה הולכת עמה וכו'", דהיינו דבזאת שייך לאחלופי ובזאת לא שייך, וכן פירש הרי"ף (יג: בדפיו) והמאירי (מ: בד"ה ואסור, בפירוש הא'), ויש להקשות על פי' זה דבשלמא לתוס' (בד"ה הך) דפירשו דהגזרה משום דדמיא לגרושתו ואחותה דמיא לאחות אשה א"ש הא דאסרי' הכא את קרובת צרת חלוצתו רק בחיי החלוצה (מ: במשנה) דהא אחות אישה אסורה רק בחיי אשתו (מט.) אך לשיטת רש"י ק' מה החילוק, ועוד דבשלמא לתוס' א"ש הא דאסרי' אף לצרותיה ג"כ דכולה חדא גזרה שהיא כערוה דאחות אשה והן כצרות ערוה אך לרש"י ק' דלכאו' הו"ל גזרה לגזרה (ודוחק לומר דאפ"ה גזור משום דאי לאו הא לא קיימא הא), אלא דנר' לומר דס"ל לרש"י דכיון דהאישה היתה שייכת ביבום הרי דדמיא לאשתו, דהא יכיל לבוא עליה באישות המת, ואף לאחר שנחלצה עדין נשאר האיסור דאשת אח (אלא דהוי בלאו בלחוד) וכיון דרבנן חששו לאיחלופי אסרוה ע"פ דיני התורה השייכים בה (ועי' ברמב"ן, שם בד"ה הך,
            במש"כ ליישב את פרש"י והרי"ף).

ובגיטין בדף פ. תנן כל העריות שאמרו צרותיהן מותרות הלכו הצרות האלו ונשאו ונמצאו אלו (העריות) איילונית תצא מזה ומזה, ודייקי' בגמ' (שם בע"ב) נישאו אין זינו לא וקשיא לר"ה והוא דחה את הדקודק, ואמרי' עוד דאיכא דאמרי נשאו וה"ה זינו והוי כר"ה ודחי' דדוקא בנשאו ומשום דמחלפא באשה שהלך בעלה למדה"י, וכתב רש"י (בד"ה זינו): "זינו לא, אינה אסורה להתייבם דנשאו חמור שמא יאמרו חלץ לה ונסת וחזר לכונסה משנתגרשה והו"ל נושא את חלוצתו דקם ליה בלא יבנה", וכן הוא פירש את הגזרה של דלמא מחלפא כו' (בד"ה דמחלפא), הרי דס"ל דיבמה דחלצה ונסת לא' מעלמא ונתגרשה דמיא למחזיר גרושתו משנשאת וזאת למרות דאם היא היתה מזנה היא היתה מותרת ליבם, אך התוס' (שם בד"ה נשאו, ועי' ברשב"א בד"ה נשאו) ס"ל דרק אם היא היתה נאסרת ליבם בזנות (דהיינו אי סברי' את ר"ה) אזי היא דמיא למחזיר גרושתו משנשאת אך אם אינה נאסרת בזנות אזי רק משום דמחלפא באשה כו' שייך לאוסרה בנשאת, ונר' דזאת משום דרש"י ס"ל דכל יבמה דמיא לאשת איש של היבם, אך תוס'
   פליגי וס"ל דהיא דמיא רק אם יהא לה דין סוטה.  

[117] ובגיטין לה. אר"ז אמר שמואל הא דתנן דר"ג התקין שתהא האלמנה נודרת אם נהנתה מהיתומים במקום להשביעה היינו דוקא באלמנה אבל בגרושה משביעין אותה, ואקשי' והא שלחו בגרושה שנדרה, ותירץ רב אשי דההוא גט יבמים הוה, ופרש"י (שם בע"ב בד"ה גט יבמין): "יבמה היה זה שנתן לה גט לפוסלה מן האחין והיא באה לגבות כתובה מנכסי בעלה הא' שנתארמלה הימנו", והחי' המיוחסין לריטב"א (לה. בד"ה אמר) ביאר דהטעם דרש"י פירש דמיירי בגט דקודם הוא משום דרק קודם יבום היבמה חשיבא לאלמנה אך אם ייבמנה ויגרשנה היא תחשב לגרושה (ומה תיקן רב אשי), וזאת משום דכיון דהיבם ממשיך את אחיו המת לכך אם ייבמה אין היא עוד
             אלמנה ואם יגרשנה הו"ל גרושה.

ובכתובות בדף פ: תנן שומרת יבם שמתה הרי היא כאשתו לכל דבר ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הא', ואמרי' בגמ' (פב:) מ"ט, ומשני' אשה הקנו לו מן השמים, ופירש רש"י במהדו"ק (בד"ה מ"ט): "מ"ט כתובתה על נכסי בעלה הא' ולא על נכסי ב'", ולא פירש כרמב"ן (שם בד"ה מ"ט) שכתב: "פי' מ"ט אין לה ב' כתובות א' מן הא' וא' מן הב' כו'", ונר' דרש"י ס"ל דביבום היבם ממשיך את אחיו המת ולכך אין סיבה שיהא לה ב' כתובות, אך אם נאמר דביבום יש קניין חדש ליבם א"כ יקשה למה לא יתחייב ב'
             כתובות על הקניין הישן והחדש.

[118] רש"י (יבמות לט: בד"ה אמר, וכ"כ הטור באה"ע ס. קסח בדעת רש"י) ס"ל דקיי"ל כאבא שאול דחליצה קודמת ליבום בדורות האחרונים אלא דאין כופין על זה ואי ניחא לתרוייהו יכולים ליבם, ומשמע לי דס"ל דדינא דאבא שאול רק מדרבנן (כריטב"א והנימוק"י ריש פ"ו) דאי מדאו' פגעי באשת אח האיך ניתן להם לבוא זע"ז (ואין זה מוכרח לי), וא"כ יהא טעמו דכיון דיבום הוי הותרה הרי דבודאי דמדאו' יכיל ליבומי, אלא דמכיון דההיתר הוא כיון שהוא ממשיך את אחיו ועדין איסור אשת אח נשאר אם הוא התנהג עמה כאשה נכרית, לכך אסרי לה מדרבנן דמחזי כבא על אשת אחיו (ובסמוך תהא עוד ראייה דרש"י ס"ל דאבא
        שאול מדרבנן קאמר, מהסוגיא דסוטה ו.).

[119] ודלא כתוס' (ה: בד"ה דלא) דמשום דלא קרי' לבנות לכך ל"ש יבום, אלא ס"ל לרש"י ולמאירי
               דהחסרון רק בקדימות היבום.

[120] ויסוד דברים אלו הוא דדין קינוי הוי מצד קפידת הבעל ולא מחשש לבעילות (וכקושיית התוס' שם בד"ה ושומרת, ועיין בשו"ת בית הלוי ח"ב ס. מ,
                     וביבמות בדף נה:).

[121] והוא הביא עוד ראיה לזה (שם, ובקי' סח. בד"ה הני) מהא דאקשי' (קי' סח.) לרבנן למה הם אינם מעמידים את הפס' דכי יהיה לאיש ב' נשים הא' אהובה והא' שנואה בחייבי עשה, ומשני' חייבי עשה במאי נינהו, ולכאו' ק' לשיטת רש"י (יב' יא. בד"ה מ"ד, וכן סברי הרי"ף והרמב"ם) דס"ל דצרת יבמה בעשה  נוקים את העשה בה, ותירץ דמלישנא דשנואה משמע דהיא שנואה מתחילת נישואה, וכמ"ש התוס' ביבמות מט: (בד"ה סוטה) לגבי סוטה, והכא נמי תחילת נישואה הן דהחי ממשיך אותם (וע"ש עוד שהוכיח זאת).        וכתב עוד (קי' שם) דלפ"ז מיושב הא דבועז נצרך לי' גברי בשביל ברכת הנישואין, והא סגי בט' דהחתנים מן המניין, אלא דמכיון דהתם הוה יבום והאישה חשיבא כנשואה לא' ולא בעי לשמחה וא"כ הו"ל כאבילות דאין האבלים ממניין הי' משום
                 דהם אינם מצווים לנחם.

[122] ולכך ס"ל לרש"י (י"ז: בד"ה והא מהיכא תיתי) דאף מי ראוי ליבם ילפי' ממי שראוי לירש ולקום על שמו (והא דאצטריך יחדיו היינו משום ההו"א לחלק וכדאמרי' בגמ' שם), ועיין בדף כד. ברש"י בד"ה בנחלה תלא, וברשב"א שם בד"ה וכדאמרי' ההוא, ובריטב"א שם בד"ה ופרקי' ההוא (וע"ע בדף מ. ברש"י בד"ה אף האי נמי, ובמאירי שם ובריטב"א בדף כד.
                       בד"ה מה בכור).

[123] ובדף לט. אסתפקא לן אי ביאת קטן עדיפא או חליצת גדול, וכתב רש"י (בד"ה וחליצת גדול): "סוגיא דשמעתין מוכחא דלא קטן ממש הוא מדקפריך לקמן תלה בקטן עד שיגדיל ושני ליה שהויי מצוה לא משהי' אלמא בקטן ממש כולהו מודו", הרי דס"ל דאין מצות יבום בקטן (ועי' בריטב"א, בד"ה אתמר, במה שדחה את ראיית רש"י, ועי' שחולק ארש"י וראה מה העלה מסוגיין), וא"כ איכא למידק היאך שרי ליבם קטן לבוא על יבימתו (קיא:) והא לא מקיים שום מצוה (ואי אפשר נמי למימר שזוהי המציאות שהתורה דברה עליה, מעין מש"כ התוס' ד: בד"ה דאפי', דהא ליכא מצוה כלל), לכך נר' דס"ל לרש"י דביבום הותר איסור אשת אח ולקטן שרי ליבם אף
       דליכא מצוה כיון דאין את איסור אשת אח.

[124] וע"ש במה שהוכיח עוד, וכ"כ הגו"א בדעת רש"י (אלא דכתב דרש"י נמשך אחר לשנא דקרא), והבאר השדה ג"כ סובר הכי בדעת רש"י והוכיח מהאונקלוס על הפס' לא יהיה לו הזרע שתרגם: "ארי לא על שמיה
                       מתקרי זרעיה".

[125] וכמ"ק מל' הרא"ש (פ"ג ס. ו') שכתב: "דלא שייך למקרייה צרת ערוה אלא כשהיא והערוה נופלות
                            בב"א".

[126] משא"כ אם נפרש לא תקח לצרור רק ללא תפסי קי' ולא לציווי א"כ ע"כ הג"ש תיוחס לציווי שבפס'
                שהוא איסור ביאה בעריות.

[127] ואף מהרמב"ם נר' דס"ל דצרת ערוה אינה אסורה משום שנעשית לערוה אלא רק כיון דנפטרה מזיקתה לכך הו"ל אשת אח, וז"ל (פ"ו מהל' יבום הל' יד'): "מי שמת אחיו והניח ב' נשים הא' אסורה על יבמה משום ערוה והב' אינה ערוה, כשם שהערוה פטורה מן החליצה ומן היבום כך צרתה פטורה ולא נפלה לו זיקה על בית זה כלל וכו' ונמצאת צרת הערוה ערוה עליו משום אשת אחיו שהרי אין לו עליה זיקה",
                          וכדכתבי'.

אלא דעדיין יקשה הקושיא שהקשנו למעלה על רש"י והא הפס' לא תקח לצרור כתיב בפרשת עריות, וא"א לתרץ כמו שתירצנו לרש"י, דהא הרמב"ם ס"ל דאין לאו בלקדש עריות ולא תקח לצרור היינו לא תפסי בהו קי' (שהרי אין הוא מנה לאו כזה בס' המצוות ולא בהקדמה להל' איסו"ב, וכן כשהביא את הדין דלא תפסי קי' בעריות, הל' אישות פ"ד הל' יב', כתב: "ואין ראוי לעשות כן", דהיינו לקדשם, ועי' בכס"מ בטעם, ולמה לא כתב דעובר בלאו ולוקה, ובודאי דזאת לישנא לאיסור דרבנן), אלא דהרמב"ם תירץ קושיא זאת, שכתב בפיה"מ (יבמות א, א) דהג"ש היא לפרשת יבום ולפטור מיבום, וז"ל: "...שנ' ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה ואמר יבמה יבא עליה, והוא כאילו אמר באמת יבמה יבא עליה ואם
           תהיה אחות אשתו לא תקח לצרור". 

[128] ואולי זה תלוי אי ס' דאו' לחומרא מדאו' או מדרבנן, ואכן רש"י ס"ל דמדאו' הוי לחומרא וכדברי'
                  במק"א (בסוגיית חזקה).

[129] וע"ע במנ' מא. ברש"י בד"ה אלא, בד"ה חדא זמנא ובד"ה חדא מכלל, ובמש"כ התוס' שם בד"ה חדא ובשמ"ק שם באות א' ו-ב', וכן עי' בב"מ ל. ברש"י
                   בד"ה האי עשה, ודו"ק.

[130] ועי' בסוטה כד: ברש"י בד"ה כשמואל, ובכתובות
                    נח. בד"ה והאי קניין.

[131] ולכך כתב בדף נז. (בד"ה עשתה), דאף אם היבמה
      אכלה אצל הבעל אין היא אוכלת אצל היבם.

[132] וביבמות מא: אמרי' דאם היבם עמד בדין ליבם או לחלוץ והוא ברח אזי היבמה ניזונת משל היבם, ופרש"י (בד"ה ניזונת): "ניזונת משל יבם דקנסי' ליה", ואילו הרמב"ן (בד"ה עמד) כתב דהטעם משום דהו"ל כהגיע זמן ולא נשאו דאוכלות משלו, ונר' דרש"י לא כתב כן כי ס"ל דאין היא קניין כספו שלו אלא של
                אחיו ולהכי ל"ש הגעת זמן.

ועי' בהע' 117, והא דמדאו' היבם נוטל כתובה מנכסי
   המת היינו משום דהיבם ממשיך את קניין דאחיו.

[133] בד"ה אין איסור, ועי' בסוגיית אחע"א בשיטת רש"י, ושם התבאר דרש"י ס"ל דהא דאאחע"א היינו
            לעניין עונשים ולא לגבי איסורים.

[134] וכ"נ דעת התוס' חד מקמאי (יבמות כט:) דכתב דקיי"ל כר"א משום דסבר דיש זיקה אפי' בתרי (וכן המאירי הביא זאת בי"א, נד' עד.), הרי דאף למסקנא
                         פליגי בזיקה.

[135] וכ"נ דס"ל לרמב"ם דהא כתב (פ"ב מהל' יבום הל' ד') דשיכור הבא על יבימתו לא קנה, וכתב המגיד משנה דהיינו לכשיגיע לשכרותו של לוט, וכתב דהרמב"ם למד זאת מהא דאין מקחו ואין קניינו קניין, הרי דס"ל דייבום הוי מעשה קניין (ולא ק' קושיית האור שמח שם, די"ל כמ"ש התוס' ישנים בדף נד.
                        בד"ה שיכור).

[136] וע"פ זה נר' להסביר את דברי רש"י בדף עט:, דתני' שם דר"ע או' דסריס אדם חולץ וחולצים לאשתו, ואקשי' בגמ' והא ר"ע סובר דחייבי לאוין כחייבי כריתות דמו ואינן בני חליצה ויבום, ופרש"י (בד"ה כחייבי כריתות, הכי הגיר' וכדגריס התו"ר בד"ה מכדי ועי' במהרש"א במהדו"ב ודלא כרש"ל): "והיכי קאמר ר"ע סריס מייבם את אשת אחיו הא לא רמיא קמיה ואבראי קיימא כחייבי כריתות וקאי עליה באיסור אשת אח", דהיינו כיון דר"ע אמר דסריס חולץ וכל העולה לחליצה עולה לייבום וממילא הוא ג"כ מייבם והאיך מייבם והא הויא אשת אח, ולכאו' ק' אמאי לא הקשה בפשיטות אמאי חולץ והא הויא אשת אח, אך לפי דברינו יש ליישב דמחליצה היה ניתן ליישב דיש מצוה לחלוץ ונשאר הקניין אך
              מייבום ק' היאך אפשר ליבמנה.

 וכן נ"ל ראייה מהא דבדף ג: אמרי' דמתני' דטו' עריות פוטרות צרותיהן מהחליצה ומהיבום נקטה מניינא למעוטי צרת ממאנת, וכתב רש"י (בד"ה צרת ממאנת): "הרי שהיה לאחיו יתומה קטנה ואשה אחרת ומת ומיאנה הקטנה ביבם זה היא וצרתה אסורה לו ומתני' אשמועי' דאע"ג דאסירא עליה לא מפטרא מחליצה דהך איסורא מדרבנן הוא כו'", הרי דהמשנה הוצרכה להשמיע דצרת הממאנת בעיא חליצה, וז"ל המאירי (ב: בד"ה ומיאנו): "אם לא מיאנה (הערוה) קודם מיתתו אע"פ שמאנה לאחר מיתתו ביבם שהיה לנו לומר שנעקרו במיאוניה הנישואין הראשונים ונמצאת למפרע שלא היתה זו צרת ערוה לעולם מ"מ צרתה אסורה אלא שבזו חולצת מס' וכן בלא מאנה הואיל ויכולה למאן", ולכאו' איכא למיתמה טובא דמכיון דמאנה ועקרה את נישואי קמאי הרי היא כאשה מעלמא לגביו וצרתה ודאי תצטרך חליצה ולמה כתב דרק מס' בעיא חליצה, ואף לרש"י ק' למה משנתינו הוצרכה להשמיע זאת והא מלתא דפשיטותא היא.        ונר' ליישב דכיון דס"ל דהזיקה רמיא על כל האחין ועל כל הצרות ולכל א' איכא קצת מהקי' (וכשא' מייבם הוא עוקר את הקי' מהאחרים) וממילא אפשר לומר דהיכא דא' מאנה אזי היא הפקיעה חלק המקי' והופקע מקצתו הופקע כולו (ע' בגיטין מג:) [ועי' בסוטה ה: ברש"י בד"ה ויצאה  ובד"ה אילו איתיה, וכן עי' ביבמות יא: ברש"י בד"ה צרתה מהו ובד"ה פסולה ודלא כתוס' שם בד"ה א"ל תניתוה, וכן עי' שם יב. בד"ה אלא ודלא כתוס' שם בד"ה צרתה וכתו"ר בד"ה צרה (לגבי אי מיאון הוא לזיקה או לנישואין קמאי, ותלי אי
              הזיקא היא קי' דכן ס"ל לרש"י).

[וע"ע ברמב"ם בפי"א מהל' גירושין הל' יז' וברמב"ן שם בדף קז: בד"ה ביאה (ופלוגתתן תליא אי הזיקא הויא קצת קי' לחי או למת, והרמב"ם ס"ל למת)
                  וקצרתי לרוב פשטותן].

[137] וביבמות בדף קיב. איבעיא לן האומרת נטולה אני מן היהודים מהו ליבם, ורב אמר דיבם אינו כבעל ושמואל אמר דיבם כבעל וקיי"ל כרב (לגבי שמואל באיסורי, וכן דכך פסק אביי שם), ורש"י (בד"ה מי מסקא, בד"ה או לא ובד"ה אינו כבעל) ס"ל דהס' הוא אם כיון שהיא בלא"ה אסורה ליבם לכך אין היא התכוונה אליו או שהיא הסיקה דעתה דאפשר דתיפול ליבום והיא נדרה נמי אדעתו, דהיינו האם היבם הוא כשאר כל היהודים ואסיק רב דאין הוא כשאר כל היהודים, אמנם עי' בתוס' (שם בד"ה אבעיא) שביארו הסוגייא כפשטא דה' הוא אם היבם כבעל שנדרה להפקיע את עצמה ממנו ואסיק רב דיבם לא כבעל, ונר' דרש"י לא פירש כן משום דס"ל דודאי דהיבם
        הוא כבעל והו"ל חד קי' שהיבם ממשיכו.

ובסוטה מג: אמרי' דאין חוזרים מערכי המלחמה על כרם שותפים, אך כל היבמים חוזרים כשנפלה להם יבמה ומשום דבכל חד וחד קרי' ביה אשתו, ופרש"י (בד"ה קרי'): "קרי' ביה אשתו שמא לזה תתייבם", ולכאו' תמוה טעם זה, אלא נר' דס"ל דהקי' נשארין למת וכיון שהוא יכול לייבמה לכך יש לו שייכות בקי' וקרי' ביה אשתו (ועי' באו"ש, מלכים, ז, ז, שביאר
                אחרת את רש"י ע"פ הירו').

[138] ולמאי דפרשי' דלרש"י מאמר לב"ש הוי מדאו', ממילא משתמע דס"ל דאיכא זיקה מדאו', דהא רש"י (כט. בד"ה אשתו ובד"ה אלא) מפרש דהמאמר מהני לעניין איסור אחות זקוקה, ואם אין איסור זה נובע
            מגדרים מדאו' למנ"מ דהוי מדאו'.

[139] ורש"י (נא: בד"ה ואין מאמר) הביא ב' גירסאות בדעת בן עזאי, הא' היא דאין מאמר אחר מאמר רק בב' יבמין ויבמה א', וביאר דהסברא משום דתקנו דומיא דקי' ואין קי' אחר קי' באישה א', והגיר' הב' היא דאין מאמר אחר מאמר רק בב' יבמות ויבם א', וביאר דהסברא משום דהמאמר הא' קנה כל כוחו דכח ביאה יהבו רבנן למאמר, והתו"ר (נג. בד"ה מתני' דלא) הסכים עם הגיר' הא' מתוך הסברה, אך רש"י (שם) הסכים עם הגיר' הב', א"כ ס"ל דתקנת מאמר
          אינה כקי' מדרבנן אלא כיבום מדרבנן.

וכ"מ מרש"י בדף נג. בד"ה יש זיקה ודלא כפי' הרא"ש
                         (פ"ה ס. ו').

וכ"מ מדכתב רש"י (נב: בד"ה או דלמא) דאף אי אמרי' דאפשר ליתן גט רק למאמר מ"מ לנותן הגט עצמו היא אסירא, ולכאו' טעמו כמש"כ הנימוק"י (ט: בדפי הריף בד"ה אמר רבה) משום דעבד בה מעשה כל דהוא, ולכאו' אם המאמר הוא כקי' מדרבנן א"כ כיון דבטלן הרי שאין כלום ולמה נאסור אותה, אך אם המאמר הוא כיבום מדרבנן א"כ אע"ג דבטליה מ"מ התערערה הזיקה מדרבנן מיהת, ונר' דאם יבום הוא משום דחויה אזי לא אפשר דהמאמר יהא כיבום דהא היבמה היא ערוה והיאך יתפוס בה מאמר (אמנם כקי' מדרבנן בעלמא אפשר היה שיתקינו), אלא דרש"י
            אזיל לשיטתיה דיבום הוי הותרה.

[140] ובדין חליצה פסולה, ס"ל לרש"י (כו: בד"ה מדקאמרת, כז. בד"ה יגמור) דחליצה פסולה היינו חליצה במקום דלא מצי ליבם, ונר' דהטעם הוא כמ"ש הרמב"ן (נא. בד"ה והא דאמרי' ומדר"ג, וראמ"ה כו: בד"ה ומדקאמרת) דהיכא דאפשר ליבם הרי שיבומה מסיר את כל הזיקה מהבית וחליצה במקום ייבום קיימא, משא"כ אי לא יכיל ליבם אזי עשו את החליצה רק כמסרת את הזיקה מהנחלצת ולא כמסרת את זיקת הבית, והיינו משום דס"ל דמדאו' יש זיקה ובעי' חליצה מעלייתא בשביל להסיר את כולה, אך אם אין זיקה מדאו' לא שייך לחלק דמכיון דעבד מצוות חליצה מ"מ הרי שהסיר את היבמות מיבמותן
                (יתבאר יותר בדעת התוס').

ובדף כז. אהא דאמרי' אסור אדם בצרת קרובת חלוצתו כתב רש"י (בד"ה אסור): "ואפי' לא היתה צרתה מאחיו אלא מנכרי וטעמא התם מפרש (והיינו משום גזרה דמחלפא החלוצה באחותה, מא. בד"ה הך) והכא נמי אי בעי לייבומי לא מצי", הרי דאף באיסור דלא הורעה בו הזיקה חשבי' את החליצה לפסולה ומשום דלא מצי ליבם וממילא ה"ה בשניות ובחייבי לאוין וכדעת הרמב"ם (פ"ז מהל' יבום הל' י') ודלא כרמב"ן (מד. בד"ה הא דתנן אם) דרק היכא דהורעה הזיקה הוי חליצא פסולה, ונר' דמכיון דהרמב"ן ס"ל דהיזקה רמיא רק על א' מהאחים (וכדנחזי בשיטתיה) לכך כיון דחלץ אין לאחים שום ענייני היבום ולמה תפסל החליצה ורק כשהורעה הזיקה שייך לפוסלה דאז החליצה פח' שלימה, אך לרש"י כיון דהיזקה רמיא על כל האחים (וכדנחזי כבר) ע"כ דאין לחלק
       והטעם משום דהחליצה לא שולטת בבית.

וכן עי'  ברש"י כו: (בד"ה מדקאמרת) ובמש"כ התוס' (שם בד"ה מדקאמרת) בדעתו, ובישוב ברמב"ן (כז.
                    בד"ה חלץ לאחיות).

וכן עי' ברש"י (כז. בד"ה יגמור) ודלא כתוס' (שם בד"ה שמואל).        וע"ע ברש"י ובתו"ר על דף כז: (בד"ה כי
                            הדדי).

[141] ועי' בדף כג: ברש"י בד"ה אין מוציאין, וברש"ש
                             עליה.

וכן עי' ברש"י, יח. בד"ה דשמואל היא, דלא ביאר כריטב"א (בד"ה ואי) ואפשר דס"ל כתוס' (יז: בד"ה אבל) דאין הו"א דזיקה תפקע לאחר מיתה, ולכאו' אם הזיקה היא לא' מהאחים אלא דלא הוברר למי, אדרבא דמסתבר דתפקע במיתה דהובררה דלא הוזקקה אליו, אלא ע"כ ס"ל דהזיקה רמיא על כל
                           האחים.

[142] עי' ברמב"ם בפ"ז מהל' יבום (הל' ח') וברשב"א בדף מא. (בד"ה שומרת) ובריטב"א שם (בד"ה איבעיא), והרמב"ם פליג אתרוייהו (פליג ארשב"א דהא כתב "חזרה היבמה להיתרה ורצה חולץ רצה מייבם", ופליג אריטב"א דהא כתב "בין שמתה קודם מיתת האחין בין שמתה לאחר מיתתן"), ונר' דהרמב"ם פליג כיון דס"ל דהיזקה רמיא על כל האחים
      ולא שייך למימר דהובררה דלא רמיא קמיה.

[143] וכן הכתב והקבלה (על זה הפס') כתב דמשמע מוהיה הבכור דמיירי דיש כמה אחים אלא דהבכור
                     מבינהם הוא יקום.

[144] ונר' שזוהי כוונת הרשב"א (יבמות ח. בד"ה רבא) שהקשה למה לא נלמד דעדל"ת של כרת מיבום, ותירץ: "וי"ל דשאני יבמה דא"א בלא"ה ועיקר מצותה בדחייה", הרי דלא תירץ דהכא הוי אופן דחייה אחר, אלא תירץ דהכא המצוה היא באופן שיש דחייה, ובודאי דא"א לומר שהתורה תצוונו לעשות דיחוי,
           אלא נר' דכונתו מעין מש"כ הרמב"ן.

[145] וכן ההסבר הב' של הרמב"ן ג"כ סובר דהוי הותרה, אלא דסובר דמ"מ רק בדאיכא למצוה בפועל איכא את ההיתר משום דלשאר המקומות איכא לימוד דאסור, וכן הרשב"א (בד"ה אלא רמז) כתב דהו"א דהויא כאשת איש דרק כשנשואה לאח אסורה אך אם נתגרשה שריא, הרי דאיהו ג"כ ס"ל דהותר איסור
                          אשת אח.

[146] ולכן הרמב"ן בספר המצוות (בשכחת הלאוין לאו י"ד) מונה את לא יבנה ללאו, דהוי לאו עצמאי חדש
     אחר דכבר פקע איסור אשת אח, וכדכתב שם.

[147] וזה נר' ג"כ התירוץ הא' של הרמב"ן (יט: בד"ה ה"ג וכן גיר' של ר"ח אלא), ותירוצו הב' הוא דא"א לומר דויבמה בא ללמד דאף לאחר ביאה א' היא נקראת יבמה משום דאף אי תימא הכי הוא יוכל לבוא עליה
      ולקיים מצוות יבום וא"כ מאי קמ"ל הלימוד.

[148] ואין הוא כתב כתוס' (ח: בד"ה מלמד) דביאה ב' שריא משום "דסברא הוא דלא אמר רחמנא יבא עליה ולגרשה אחר ביאה א'", דהיינו שאר הביאות כלולים
                        בציווי התורה.

[149] ועיין בסוף דבריו דג"כ ניתן לדקדק מה שדקדקנו
                           מהרישא.

[150] בדף נ. תנן ר"ג או' אין גט אחר גט ולא מאמר אחר מאמר, וכתב הרמב"ן (בד"ה אין, והרשב"א בד"ה ר"ג) דר"ג סובר כר"ע דלא תפסי קי' דחייבי לאוין, דאילו לרבנן אף אם ייבם א' יתפסו קי' בצרה וכש"כ אם רק עשה מאמר בלבד, והביא י"מ דאתי אף כרבנן ומשום דרבנן תיקנו רק גט א' ליבמה, וזאת שיטת התוס' (בד"ה ר"ג), אך מ"מ נר' דאיהו ס"ל טפי כשיטה הא', ונר' דאם איסור אשת אח פוקע בשעת נפילה, א"כ אזי באמת הוי תימה דיגרע כוחה מצרת יבמה ממש, אך אם יבום הוי דיחוי לאשת אח ע"י המצוה, א"כ אין כאן תימה דהא זאת היבמה הויא אשת אח ולכך
         חמירא, הרי דהרמב"ן ס"ל דהוי הותרה.

ואכן הרמב"ן בדף לט: (בד"ה אמר רב) פסק כרבנן דאבא שאול דאף בדורנו מצוות יבום קודמת למצוות חליצה,וא"ש דכיון דהוי הותרה לכך אין סיבה שיהיו
    בניה ממזרים (וראה בשו"ת הרמב"ם בס"ס ריח).

[ועי' ברשב"א, בדף לט. בד"ה ביאת, דק"מ דס"ל דאין מצוה כלל בביאת קטן, ואם יבום הוי דחוייה היאך שרי ליה (קיא:) לבא עליה והא הוי אשת אח שלא
        במקום מצוה, לכך נר' דס"ל דהוי הותרה].

[151] איכא פלוגתא בין הרמב"ן והרשב"א לבין הריטב"א לגבי ההיתר ביבום, דהרמב"ן ס"ל דהאיסור נפקע כל היכא דאיכא שייכות למצוה, אך הריטב"א ס"ל דהוא
            נפקע במצוה עצמה ומדין הותרה.

שהרי בדף ה: הקשה הריטב"א (בד"ה אלא) את קושיית הרמב"ן והרשב"א (הובא למעלה) למה לא נלמד דעדל"ת של כרת מכל יבום, ותירץ: "וי"ל דכל כה"ג דאשת אח שא"א לעולם אלא בדחייה בשום צד לא חשיבא דחייה וכו'", אמנם כתב דאין זה חשיב דחייה, אך לא כתב משום דעיקר מצוותה בדחייה דהיינו דהציווי הוא לייבם במקום איסור, אלא כתב דמשום דאיכא אונס לדחות, וזאת משום דס"ל דההיתר כאן הוא באותו אופן של דחוייה בעלמא דרק במצווה ממש יש את ההיתר (ובהמשך דבריו הביא ראייה מטומאה דכהן, ואכן במגילה ג: הריטב"א, בד"ה בעי רבא, חילק בין הותרה לדחויה כרמב"ן), אך הרשב"א ס"ל דההיתר הוא משום דשייך את הציווי
ולכן חילק מטעם דהכא עיקר הציווי הוא בזה האופן.

וכן בדף נד: בהיקש בין אשת אח לנדה, הריטב"א (בד"ה רמז, בד"ה מאמר ובד"ה אף) כתב כרש"י וכרשב"א דההו"א דגמ' הוא דאיסור אשת אח הוי רק כשנשואה ומכיון דלאחר מית בעלה היא מצוה לכך בחיי בעלה היא רשות, ובמסקנה כתב: "דכי כתב רחמנא נידה היא לדרשא גמורה לאשמועי' דנידוק הכי יבמה יבוא עליה מצוה הא כל דליכא מצוות יבום אפי' היתירא ליכא אלא הרי היא באיסורא בין מחיים בין לאחר מיתה כשם שאין היתר לנידה אלא במצוות טבילה כנ"ל", דהיינו כשם שנידה במצוות טבילה מותרת לבעלה כך גם יבמה במצוות יבום מותרת
                ליבמה (ולא בתורת דיחוי).

וכן בדף י. כתב הריטב"א (בד"ה אמר) דלא יבנה הוא לאו הבא לנתק את הכרת דאשת אח ללאו , ודלא כרמב"ן והרשב"א דסברי דהכרת פוקע משום דהו"ל אשת אח במקום מצוה ואף דאין מצוה בפועל (ולא יבנה הוי לאו חדש), וזאת משום דס"ל לריטב"א דההיתר הוא במצוות יבום ממש והרי לא ייבם לצרות
                      (וכן לגבי חליצה).

וכן בדף מא. כתב הריטב"א (בד"ה איבעיא להו) דהיכא דהיבם קידש את אחות יבימתו ואזי היא מתה דהדין הוא דאם יש עוד יבם דלא אדחייא מביתה לגמרי אזי חוזר ליבמותו, אך אם אחיו מת קודם (לאחות היבמה) אזי היבמה נפלה לפניו וכיון שנאסרה שעה א' נאסרה עולמית, הרי דס"ל דאף ביבמה דנאסרה בעת היותה שומרת יבם אמרי' כיון דנאסרה כו', אך הרשב"א (הובא למעלה) חולק וסובר דהיא הותרה שעה א' פקע איסורא וא"א לה להיאסר שנית, וזאת כי לרשב"א האיסור פוקע במקום מצוה ואף אם אין מצוה בפועל, אך הריטב"א סובר דהאיסור נפקע רק במצוה בפועל ולכך הכא כיון דלא נעשית המצוה
        לא פקע האיסור ואמרי' כיון דנאסרה כו'.

וכן בדף יח: ר' הושעיא אמר דלר"ש זיקה ככנוסה ואקשי ליה רב יוסף מדתנן ג' נשים נשואים נכריות ומת א' מהם והב' עשה בה מאמר ומת ור"ש מסתפק אי זיקה ככנוסה, וכתב הריטב"א (בד"ה מתקיף): "וא"ת מאי קושיא והא אנן לא שרי' משום זיקה ככנוסה דמיא אלא בנולד ולבסוף ייבם שכנס לבסוף והכא לא כנס כלל, יש מתרצים דליכא לאפלוגי כלל בהאי מלתא דאס"ד דלא הויא ככנוסה לזה משום זיקה עד שכנס לבסוף א"כ קודם שייבם היתה באיסור על הג' שלא היה בעולמו של א' וכל שנאסרה עליו שעה א' הו"ל כאשת אחשיש לה בנים ושוב אין לה היתר, ואין תירוץ זה מחוור דאיכא למימר דזיקה בלא תליא לא קניא כלל אלא מתלה תלה ומיהו כשכנס לבסוף קונה למפרע משעת נפילה ואשתכח שלא נאסרה על הג' כלל מחמת הא' כו'", והי"מ שהביא הם הרמב"ן (בד"ה והא דמתקיף לה) והרשב"א (בד"ה אי נמי), הרי דהרמב"ן ס"ל דאין שום הפרש בין אם היבם כנס בפועל לבין אם לא כנס, אך הריטב"א ס"ל דיש חילוק (וכשייבם הויא ככנוסה למפרע משום דהזיקה מתלא תליא), ואזדו לשיטתייהו דהרמב"ן ס"ל דהאיסור פוקע כיון דיש אפשרות למצוה ולא בעי'
      בפועל אך הריטב"א ס"ל דבעי' דייבם בפועל.

ושם ג"כ אפלגו הרמב"ן (בד"ה אי נמי) והרשב"א (שם) עם הריטב"א לגבי אי נימא דאמרי' דזיקה ככנוסה אף בב' א"כ היאך אפשר לכנוס שום יבמה (הא הויא כנוסת אחי), וכן למה אם האח שהיבמה היא אשת אחיו בעולמו מת בחיי האח הנולד אחר מות בעלה היבמה למה בכה"ג האח הנולד הוי אשת אחיו שהיה בעולמו (וכמבוא בגמ' שם), אלא דהרמב"ן ס"ל דבחיים אם א' כנס הרי דהובררה דאליו היתה זקוקה ככנוסה מעיקרא, אך אם א' מת ע"כ הובררה דאליו הוזקקה וכמש"כ האור שמח בקונ' הזיקה (אות ב', ע"ש בראייתו מתוס' בנזיר), אך הריטב"א ס"ל דרק בזיקה עם מאמר אמרי' זיקה ככנוסה בב' ואע"ג דמאמר בעלמא מדרבנן מ"מ הטעם הוא משום שהיא אשת אח כל עוד לא ייבמה (וכ"כ רש"י בדף נב. בד"ה נתן לה), והרי הכא דיש זיקה לכל א' מהיבמים דמתלא תליא (וכדכתבי' קודם מהריטב"א), א"כ כשקדש א' הרי יש לקי' לתפוס דהא אי הויא ככנוסה הרי דאיסור אשת אח נפקע ולכן בזיקה עם מאמר הובררה היבמה דהיא ככנוסה אליו, ונר' דמחלוקתן היא דהרמב"ן ס"ל דאפשר דהיבמה תהיה ככנוסה לב' דהא פקע איסור אשת אח מתרוויהו, אך הריטב"א ס"ל דא"א זאת דהא לתרוויהו יש איסור אשת אח (ולכך נמי הריטב"א ס"ל דהזיקה מתלא תליא ודלא
                       כרמב"ן) ודו"ק.

וכן בדף יט: לגבי ביאה שנייה, כתב הריטב"א (בד"ה אלא): "ויש מקשים אמאי לא פרכי' דנימא ייבומים הראשונים עליה ותיאסר בביאה ב', ומתרצים דהא ליכא למימר דכיון דקתני ולקחה לו לאשה הא ודאי כל שמקיים יבום ומקח שלו הכתוב התירה לו שתהא כאשתו אבל כשבא להפקיע ולגרשה בכך שייך לומר שיהיו היבומים הראשונים עליה" דהיינו ההיתר לקיים את היבמה בשאר ביאות הוא מולקחה לו לאשה ומסברא אית לן למימר דההיתר רק כשהיא נשואה ולהכי מוקמי' את הפס' דויבמה בזה, אמנם מהרשב"א (הובא למעלה) משמע דפשיטא לן דההיתר הוא עולמית אלא דמ"מ כיון דכתיב ויבמה מוקמי' את הפס' בגרשה דבזה טפי מסתבר דרחמנא חדית, הרי דלריטב"א אית לן מסברא דהאיסור דאשת אח חוזר בגירושין ואילו לרשב"א רק משום ההכרח מהפס'
                     ואזלו לשיטתייהו.

וכן בדף יח. הקשה הרמב"ן (בד"ה והא דאוקמיה) היאך ר"מ חייש לשמא ימות ומבטלא מצוות יבמין והא חזי' בכמה דוכתי דר"מ לא חייש למיעוטא, ותירץ: "וי"מ דכיון דיבום וחליצה כי הדדי נינהו אין אנו מביאים עצמנו לידי ס' ביטול מצווה אבל התם צורך הוא וכו'", והקשה עליו הריטב"א (בסוד"ה דלמא): "ואין זה מחוור כל הצורך דהא אמרי' לקמן דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא וכו'", ונר' דהרמב"ן ס"ל דרמי על היבם היבום והחליצה אלא דמצוה ביבום מדאו' (מדפתח בכתוב ביבום), ואילו הריטב"א פליג וס"ל דרק יבום רמי איבם אלא דמ"מ
                       אפשר בחליצה.

ואף בדף ו. לגבי שיטת רש"י דיבום לא הוי הכשר מצוה מכיון דאפשר בחליצה, הקשה עליו הריטב"א (בד"ה מה להנך) והא חליצה במקום יבום לאו כלום היא (ולמה זה נחשב שאפשר בחליצה), ואילו הרמב"ן והרשב"א (בד"ה מה להנך) הקשו קושיות אחרות אך את זאת לא הקשו, וזאת ג"כ משום שהם סוברים דהחליצה והיבום תרוויהו רמו איבם ולכך חשיב דאפשר בחליצה, והריטב"א הקשה לשיטתו, ונר' דטעם מחלוקתן היא דהריטב"א כיון דס"ל דהאיסור דאשת אח קיים עד ליבום א"כ היאך אפשר לומר שהיבמה רמיא ג"כ לחליצה ואפ"ה יבא עליה, אך לרמב"ן ולרשב"א דהאיסור נפקע משעת הנפילה א"כ
             אפשר שתהא רמיא ג"כ לחליצה.

ונר' דלפי' נמי איפלגו הרמב"ן והריטב"א אם הטעם דאבא שאול דמצוות חליצה קודמת ליבום בדורינו משום דלא מכווני למצווה אם מדאו' קאמר או מדרבנן, דהרמב"ן (לט: בד"ה אמר רב) ס"ל דמדאו' קאמר, אך הריטב"א (נג: בד"ה הבא) ס"ל דמדרבנן קאמר, וזאת כי בשלמא לרמב"ן דס"ל דתרוויהו רמו איבם א"כ אבא שאול ס"ל דהוי דחוייה (וכמ"ש הרמב"ם בשו"ת ס"ס ריח) וכיון דתרוויהו רמו עליה והוא ייבם שלא לשם מצווה לכך הולד ממזר, אך לריטב"א דס"ל דרק הייבום רמי על היבם א"כ היאך יהא ממזר והא זה בלחוד רמי עליו.        ואכן הריטב"א כתב זאת בהדיא דאחר שהביא את התירוץ של הרמב"ן לחלק אמתי ר"מ חייש למיתה, כתב: "ואין זה מחוור כו' אא"כ אתה או' דמצות חליצה קודמת למצוות יבום וכאבא שאול" (וזה להתירוץ הא' שהריטב"א הביא בדף נג: שם) הרי דאי מפרשי' דאבא שאול מדאו' קאמר מוכרחים לומר דאף בזה פליג (ולהכי ג"כ ס"ל לריטב"א, לט. בד"ה אתמר, דיבום קטן
               פח' מיג' עדיף מחליצת גדול).

וכן בדף לט. הריטב"א (בד"ה אתמר) כתב דלקטן מבן ט' שנים ויום א' (דביאתו ביאה) יש מצוות יבום ודלא כרש"י וכנראה מהרשב"א (הובאו למעלה) דסברי דלא מקיים מצווה, ונר' דהריטב"א סבר כן משום דאל"ה אמאי אמרי' (לקמן בדף קיא:) דשרי לקטן לבוא על
יבימתו והא הו"ל אשת אח עד למצוות יבום לשיטתו.

וכן הרמב"ן עה"ת (בראשית לח', ח', דברים כה', ו') ס"ל דמעשה יהודה ותמר ומעשה בועז ורות היה מעשה ייבום ושייך אף בשאר קרובים, ואף הרשב"א (יבמות צח. בד"ה גר) כתב דאין להוכיח ממעשה יהודה ותמר דלא נאסרו הקרובים לבני נח, וז"ל: "ומיהו אין תמר ראייה דמותרת הייתה לו ד"ת משום יבמה דקודם התורה היה יבום מותר בקרוביו אלא שרצה יהודה לנהוג בה כדרך שצותה התורה באחים ולא באב שהאח עיקר ובקי בעיניינו וירה על זה בועז כנ"ל", אך הריטב"א (צב: בד"ה שרא) חלק עליו והוכיח מיהודה, וז"ל: "וכן הותר בכלתו כדמוכח מיהודה שבא על תמר ואמר צדקה ממני ולא מצינו שהותר להם איסור ערוה משום מצוות יבום", וז"ל הריטב"א בפ"ק דיבמות (ה: בד"ה מה): "פרש"י אבל מצוות יבום אינה לפני הדיבור פי' לפירושו דאע"ג דחזי' ליהודה ואבות שהיו נוהגים בה לאו בתורת מצוה אלא כדרך שקיים אברהם אע"ה עירובי תבשילין", ונר' דמחלוקתם היא דהרמב"ן והרשב"א ס"ל דכיון דשאר הקרובים היו שייכים במצווה אזי אע"ג דאין הם מצווים דהא רק האחים מצווים מ"מ פקע איסורן, אך הריטב"א ס"ל דבעי' שתהא מצווה
    ממש כדי לדחות את האיסור וזה רק לאחים יש.

וכן בדף נ. הריטב"א (בד"ה ר"ג) הביא את שטת הרמב"ן דר"ג סובר דאין מאמר אחר מאמר משום שהוא סובר כר"ע דלא תפסי קי' בחייבי לאוין, וכתב עליה: "ואין זה מחוור אלא אפי' לרבנן אין מאמר אחר מאמר ואע"פ שיש קי' אחר ביאה מדאו', דכיון דמאמר ביבמה מדרבנן הוא חד מאמר תקון לר"ג ולא תקון ב' מאמרי", וכבר כתבנו (בהערה 150) דלרמב"ן דס"ל דהיבמה שריא ליבם אף קודם היבום א"כ אין סברא דהשתא לא יהא לו בה קי' ואילו אחרי שיחלוץ לה ותאסר עליו בלאו יתפסו בה קי' ולכך אוקי כר"ע, אך לריטב"א אין זה תימה מכיון דהיבמה הויא באיסור אשת אח קודם היבום ומדינא אף למאמר לא
                         הו"ל לתפוס.

וכן בדף נב. אמרי' דאם בעל בלא מאמר קני ואקשי' והתניא לוקה ופרקי' מדרבנן, וכתב הריטב"א (בד"ה והתניא): "דהשתא (בהו"א) נמי קס"ד דמלקות דרבנן הוא מיהו קס"ד דרבנן גזרו מלקות בדבר מפני שהמייבם בלא מאמר נראה כפוגע בתחילתו בערוה והצריכו מאמר לקנותה בו וכאילו נדחה איסור אשת אח במאמר וחוזר ובועל לאשתו, ולפי טעם זה ראוי היה לקונסו בקניינו שלא יקנה ושלוקה על עבר וחוזר ועושה מאמר על העתיד וכו'", אמנם מהרמב"ן (בד"ה והתניא) נראה דהקושייה היא היאך אמרת דהא דמאמר קודם הבעילה היינו רק ללכתח' והא מדתניא משמע דאף בדיעבד בעי' מאמר ופרקי' שאין זה דקדוק שלוקה מרדות משום פריצות, והרמב"ן לא ביאר כריטב"א משום דס"ל דאין זה נראה כפוגע וכן משום דאין סברא דע"י מאמר הוי כאילו נדחה
      האיסור אשת אח דהא בלא"ה אין כאן ערוה.

[וע"ע בריטב"א בדף לה: בד"ה ור"ל אגלי ובד"ה מאי קיים, וברמב"ן שם בד"ה אלא וברשב"א שם בד"ה פריק מדרבנן ובדף קיא: בד"ה רבא, ובשיטת התוס'
           בעזר צורנו הגואל יתבאר זה הענין].

[152] ולהכי הרשב"א והריטב"א (נג: בד"ה ישן) פליגי ארש"י וס"ל דהטעם דישן לא קני לאו משום דאין קניינו קניין כיון דאינו בר דעת אלא משום דאין ביאתו ביאה, ואה"נ לא בעי' בר קניין וכמו שהוכיחו מחרש וביאת אונס, הרי דסברי דאין ביבום מעשה
        קניין והא דקני ע"כ דהיינו משום המצוה.

וכן משמע קצת מהא דהרמב"ן (יט: בד"ה ה"ג) חלק על רש"י שכתב דההו"א שכשמגרש את היבמה שיצטרך ג"כ חליצה ולא סגי בגט היא משום דטעי' בפס' אך ההו"א דאחר שגרשה שתאסר עליו מדין אשת אח היא מסברא, והחילוק הוא דאחר שגרשה אין הוא בא עליה כהמשך לאחיו אלא כאדם נכרי ולכך אסורה לו אך סברי' דיסגי בגט ולא נבעי חליצה משום דהגט הוא מחמת הקי' של אחיו, אך הרמב"ן ס"ל דאין חילוק ובתרוויהו ההו"א היא משום דטעי' בפס', וזאת כי ס"ל דהאיסור פוקע משום דשייך כאן
     את המצוה ולא משום שהוא ממשיך של אחיו.

ובכתובות בדף פ: תנן שומרת יבם שנתייבמה הרי היא כאשתו לכל דבר ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הא', ואמרי' בגמ' (פב:) מ"ט אישה הקנו לו מן השמיים, וכתב הרמב"ן (שם בד"ה מ"ט, וכ"כ הרא"ה שם מובא בשטמ"ק): "פי' מ"ט אין לה ב' כתובות א' מן הא' וא' מן הב' כו'", הרי דההו"א שיהא לה ב' כתובות, ולכאו' אם ביבום היבם ממשיך את המת א"כ למה יהא לה ב' כתובות, אלא נר' דס"ל דנוצרו קי' חדשים ליבם, ולכך הו"א שיהא לה ב' כתובות (ולמסקנא יש לה רק כתובה א' שרק בקניין דנפשיה
                     מתחייבים כתובה).

[ועי' בגיטין לה: ברש"י בד"ה גט יבמים, ובתוד"ה גט יבמין, ובמיוחס לריטב"א לה. בד"ה אר"א ובד"ה ההוא
                גט יבמין, ובהערה מס' 117].

וכן בדף כ. רש"י (בד"ה איסור אחותו) ביאר דאיסור אשת אח פוקע ליבם, וליבם שאחריו היא מותרת (אף אם לא היה בעולמו של א') מכיון שבא מכח ב' (ובשיטת רש"י נתבאר זאת), אך הרשב"א והריטב"א (בד"ה האי) פליגי וסברי דליבם האחרון מותר משום שהאיסור פקע לגמרי כשפקע ליבם הא', וזאת משום
    דלא ס"ל כרש"י דההיתר הוא להמשיך את אחיו.

[153] ועי' ברמב"ן בדף יז: (בד"ה והא מהיכא) במה
           דפליג ארש"י, ונר' דתלי במח' דהכא.

וכן עי' ברשב"א בדף כד. (בד"ה והא דאמרי' ההוא)
            בריטב"א שם (בד"ה ופרקי' ההיא).

[154] והרמב"ן (ב. בד"ה פוטרות) כתב דמלצרור או חדא משמע או עד סוף העולם משמע ובזה פליגי ר"י ורב אשי, ולדברי הריטב"א או שלא פליגי או דפליגי אם
    יש סמך מהפס' (אך בודאי לכו"ע מסברא נפקא).

[155] ואכן הריטב"א (שם בד"ה הדר אותיב) הביא את שיטת הרא"ה דסוטה רק ליבום לא עולה דהויא מחייבי לאוין אך לחליצה עולה ואף צרתה עולה
                לחליצה ואין עולה לייבום.

[156] וכן בדף ל: (בד"ה ולרבא) כתב כן, והביא ירו' דאין צרה אלא מחיים, אלא שאת הירו' אפשר היה לפרש דכוונתו דבעי' דכל זמן שהיא שומרת יבם שתהא צרת ערוה ולא שתעשה באמצע היותה שומרת יבם (אבל
            לא בעי' דיהיו צרות בחיים בפועל).

[157] וז"ל הריטב"א (שם בד"ה כיון): "וכל היכא דנשא מת ואח"כ נשא חי דקדים איסור אשת אח לגבי יבום שריא רחמנא והו"ל לגבי יבום כמאן דליתיה וחייל איסור אחות אישה למיסרה לדידה ולמיסרה לצרתה
                             כנ"ל".

[158] ובדף כז. הקשה הרמב"ן (בד"ה הא דאמר שמואל) מה ההפרש בין חלץ לבעל הגט דפטר את בעלת הגט לבין חלץ לצרת אחות חלוצתו דלא פטר את אחות חלוצתו, ותירץ: "ואפשר דכיון דגט מדרבנן הוא דאסר דוקא הך דעביד בה מעשה מקריא חליצה פסולה ולא פטרה הך דלא עביד בה מעשה דאלימא זיקתה דצרה מזיקה דבעלת הגט וכו' אבל אחיות וצרות תרוויהו כי הדדי ואין צרה נמי פוטרת אחות חלוצה וכו' דכיון דמשום לתא דערוה אתו אין זו פוטרת את זו ולא זו פוטרת את זו דצרה נמי במקום ערוה קיימא וכו'",
             הרי דהצרה נעשית לערוה ממש.

ובגיטין בדף פב: אמר אביי דאם איתא דשייך קי' עם שיור (לר"א) בקדשה ראובן חוץ משמעון וקדשה שמעון סתם הויא אשת ב' מחיים ופטורה מייבום, והקשה הרשב"א (בד"ה הא דאמרי קידושי): "קשיא לי דבר מן דין כו' אסורה ליה ללוי משום דכי מית ליה ראובן לא נפלה קמיה לוי פלגא וכל יבמה שאינה כולה לעני יבם הצד שאינו זקוק ליבום הרי הוא כערוה שאינה יכולה להתייבם והות לה כצרת ערוה וערוה פוטרת צרתה ואפי' מית ליה ראובן אסורה לשמעון מהאי טעמא וכו' (והוכח זאת מהירו')", ולכאו' אם דין צרת ערוה דאסורה משום דאפטרה מיבום משום הערוה א"כ הכא היבם במצוה בזאת האשה (משום ראובן), אלא נר' דס"ל דצרת ערוה אסורה משום דאיכא ערוה בהאי נישואין לכך נאסרו
                            הצרות.

[159] והרשב"א (יבמות ח. בד"ה רבא) דחילק דיבום שאני כי עיקר המצווה בדחייה, לא נתקשה במה שנתקשו התוס' (ג: בד"ה ל"ת) ממצורע שנצטוה וגלח את כל שערו והרי חלק משערו הוי שיער דאיסורא, וזאת מכיון דאין הציווי לעבור איסור לכך לא חשיב הותרה למרות בודאי יצטרך לעבור על הלאו, אך אם הציווי היה וגלח שער ערוותו אזי היה שייך לומר דעיקר המצוה בדחייה (והתוס' אזלו לשיטתייהו
         וכדנחזי בשיטתם בעזר הפוקח עורים).

[160] ואכן בדף ו: הרשב"א (בד"ה לא) פליג אתוס' שם (בד"ה טעמא) דהוא סובר דלא אמרי' דהכשר מצוה כמצוה עצמה ושאף היא תדחה שבת, וכפלוגתתן הכא
                         לגבי המיגו.

[161] ולכן הריטב"א (ב"מ לא. בד"ה לדבר) סובר דב' עשין דוחין ל"ת ועשה, דהא הטעם דעשה לא דוחה עשה הוא משום דמאי אולמיה האי מהאי עשה (וכדכתב הריטב"א יבמות ה. בד"ה ואכתי) וזה לא שייך בב' עשין (ועי' בתוס' ביבמות כ: בד"ה אמר,
                      דפליגי אריטב"א).

[162] והרמב"ן (ב"מ ל. בד"ה קרא) ס"ל דכהן שמצא אבידה בבית הקברות אין לו להטמאות דכשנטמא אכתי לא מקיים מצוה, אך הר"ן (שם) חולק עליו וסובר דמכיון דההליכה היא לשם קיום מצוות השבת אבידה לכך הו"ל עוסק במצווה ויש לו להטמאות ולהשיב את האבידה, ונר' דהרמב"ן לא ס"ל כר"ן משום דרק העשה דוחה את הל"ת ולא מעשה המצווה הוא הדוחה, א"כ הרמב"ן ס"ל דהמצוות עשה היא
    הדוחה את הל"ת (ובדעת הר"ן עי' בשיטת רש"י). 

[163] אמנם איכא פלוגתא בין הרמב"ן לרשב"א אם ההנהגה בעדל"ת היא משום דהעשה חשיב טפי או
         משום דאין הל"ת חשוב ומשמעותי כאן.

והנה בברכות בדף כ. כתב הרשב"א (בד"ה שב) על מש"כ רש"י דבטומאה לא נאמר הל"ת משא"כ בשאר דחוייה, וז"ל: "ואינו מחוור שהרי תמיד ופסח קאמר כו' אלו דברים דוחים את השבת אע"פ שלא מצינו מעולם שאסרה אותן התורה בשבת כו'", ונר' דס"ל דדוקא ביבום דהציווי הוא לבוא על אשת אח אזי רק בזה הוי הותרה (דעיקר מצותה בדחייה) ולכך לא הוה קשיא ליה מהא דטומאה בכהן הוי הותרה (וכמו שהוקשה לתוס' שם בד"ה שב), אמנם הרמב"ן (הובא למעלה) הסכים עם פרש"י, וזאת כי הרמב"ן ס"ל דכיון דבכלל הציווי יש ודאי דחייה ללאו (במציאות מן המציאות) לכך הוי הותרה, אך הרשב"א ס"ל דבעי' דעיקר הציווי יהא לדחיית הלאו, וטעמא דמלתא הוא כי הרשב"א ס"ל דההנהגה היא מפני דהעשה חשיב טפי ולכך בהותרה בעי' דהעשה עצמו יהא נגד הלאו, אך הרמב"ן ס"ל שההנהגה היא מפני דהל"ת לא חשוב כאן ולכך הוי הותרה כל דבציווי יש דחייה לל"ת שאז
                  הל"ת דחוי אצל העשה.

וכן ביבמות בדף ד: הרמב"ן (הובא למעלה) ס"ל דהא דאמרי' דאפשר ציצית דפשתן בבגד צמר היינו משום דלית לן דר"ל, אך הרשב"א (בד"ה כתב) כתב דאין זה מפקא מדר"ל דאיכא נפ"מ היכא דלית ליה ציציות דצמר, הרי דהרשב"א ס"ל דאם בפועל א"א לקיים אף אם בעלמא אפשר לקיים שניהם מ"מ חשיבי א"א לקיים שניהם, ואילו הרמב"ן ס"ל דאזלי' בתר הבעלמא, וזאת כי הרשב"א אזיל בתר חשיבות העשה וכיון דאיכא סוף סוף התנגשות אזלי' בתריה, אך הרמב"ן ס"ל דהיינו משום דהל"ת לא משמעותי וחשוב, הלכך כיון דהל"ת לא קא נגע בעשה א"כ הוא
                      נשאר בחשיבותו.

וכן בדף ו: הרמב"ן (בד"ה לא) ס"ל דאם מדליק את הפתילה בתוך פיה של הבת כהן הוי בעידניה, וכתב ע"ז הרשב"א (בד"ה לא): "ולא מסתברא שא"א שלא תהא הבערה ובישול הפתילה קודם בזמן שאין הפתילה נתכת אלא אחר ההבערה זמן א' וכן בישול הפתילה עכ"פ קודמת בזמן לירידתה לתוך פיו ואינו דומה לכלאיים בציצית שא"א לא' מהם להיות קודם בזמן לחבירו וכן מילה בצרעת", דהיינו בעידניה זה דבדיוק באותו זמן איתיה תרוויהו, אך הרמב"ן ס"ל דכל דהוי מתוך המעשה הו"ל בעידניה, וזאת כי הרמב"ן ס"ל דכיון דבאותו מעשה נדחה הל"ת לכך הוי ל"ת שניתן להדחות לעשה, אך הרשב"א ס"ל דבעי'
              דהעשה עצמו ידחה את הל"ת.

ועוד נר' דמשום כך נחלקו הרמב"ן (יב' צו. בד"ה מתני' בן) והרשב"א (קי' יט. בד"ה מהו) לגבי אם קטן בכלל פרשיית יבום, דהרמב"ן ס"ל דאף קטן בכלל הפרשייה והרשב"א פליג, ונר' דפליג משום דס"ל דאי אף קטן בכלל הפרשייה א"כ מצינו מציאות שיש יבום ואין איסור אשת אח, וממילא לא הוי הותרה אלא דחוייה לשיטת הרשב"א, והא הרשב"א ס"ל דיבום הוי הותרה לכך קטן אינו בפרשייה.        ועוד ראה
              בהערה מס' 185 דתליא בנד"ד.

[164] ובדף נב: רבי אמר דהחולץ ליבמתו וחזר וקדשה אם לשום אישות צריכה הימנו גט ואם לשום יבמות א"צ הימנו גט, ואר"י מ"ט דרבי עשאוה כעודר בנכסי הגר וכסבור שהן שלו דלא קני, ואקשי ליה אביי דלא דמי דהכא מכוון למקני והתם לא מכוון למקני, וכתב הרמב"ן (בד"ה הא דאקשי אביי): "נ"ל דהכי פירושא דודאי האי גברא מידע ידע דמכיון שחלץ לה מותרת היא לינשא לשוק ולכך חלץ הלכך אע"פ שטועה ולית ליה כיון שלא בנה שוב לא יבנה אלא סובר לחזור ליבמות שלו מ"מ יודע הוא שבקי' הוא קונה אותה כו'", דהיינו החיסרון הוא דהמקדש לא ידע שהיא אסורה עליו בלאו והוי מקח טעות.        וכ"כ הריטב"א (בד"ה דאמר ר"י, ובד"ה הא לא), וז"ל: "כסבור הוא שיכול לייבמה עדיין כל זמן שלא נשאת והוא מתכוון לקנותה מצד זה ולא מצד חלוצה לשוק הלכך לא קני דמדין עצמו אין לו בה קניין ולהתפיס קי' בחייבי לאוין לא נתכוון", ודחאו אביי הכי: "מ"מ כיון דקי' תופסין לו בחלוצתו דקי' תופסין בחייבי לאוין הרי הוא קונה אותה מכיון שנתכוון לקנות בשום צד", הרי דאין חיסרון בזה שסבר שהיא יבימתו וקי' אלו יועילו מדין יבום, ולכאו' משום דס"ל
דמעשה יבום הוי מעשה קי' (ולהכי אין כאן חיסרון).

[165] ועי' ברמב"ן ביבמות בדף צו. (בסוד"ה בן ט')
        דלשמואל אינה כאשת איש לעניין מיתה.

[166] והריטב"א (בד"ה כיון) ג"כ תירץ כן, ותירץ עוד דלב"ה חייל איסור אשת אח משום דהוי איסור מוסיף (ולא בעי' דבפועל יתווסף לדעת הריטב"א, עי' קי' עז: בד"ה הואיל, וכנחזי בעזר מלכנו הגואל בסוגיית אחע"א), ואפשר דאף לזה התירוץ האיסור תלי בגדר
אשת אח אלא שכשאין את האיסור התורה לא דברה.

[167] וביבמות בדף כב. אר"י דמתני' אשמועי' דאף אח ממזר זוקק ליבום ואקשי' פשיטא ומשני' לה, וכתב הרמב"ן (בד"ה הא דאקשי'): "ק"ל מאי פשיטותא הא אצטריך קרא לחייבי כריתות לקמן כו' ואיכא למימר ההיא לריבר"י דדריש בת אשת אביך הכי ומיעוטא לעריות דוקא, הא לרבנן א"נ לר"י בעלמא כגון זיקה דיבום פשיטא דאחיו הוא ומסברא ידעי'", ולכאו' אם דין יבום תלי באיסור אשת אח אזי מה החילוק והא אף יבום הוי כעריות להצריך לימוד דאחיו הוא, אלא
          ע"כ דס"ל דלא תלי באיסור אשת אח.

[168] והריטב"א (בד"ה אמר רב) עוד תירץ דבקי' רב אשי לא דק דבאמת יבם מקרי אחר, ועוד תירץ דאע"ג שהוא אחר מ"מ אינשי לא קרו ליה אחר, ואלו התירוצים כשיטת הרמב"ן, והרשב"א (שם) כתב: "דלעניין יבום שנושא אשתו להקים לאחיו שם אין שייך לקרותו אחר פי' לפירושם כל היכא דמשתעי בעניין יבום כי הכא דכתיב והלכה והיתה לאיש אחר כלו' תנשא לאחר צ"ל דיבם לאו אחר שאם הלכה ונשאת ליבם להקים לאחיו שם אז לא מקרי אחר דגופו הוא כו'", ונר' דר"ל דאכן יבם מקרי אחר אלא דמ"מ משום משמעות המעשה שעושה נחשב כגופו ולא כאחר (ועי' ברשב"א ביבמות, יא. בד"ה אר"י,
                   בקושיתו על הרמב"ן).

[169] וז"ל הריטב"א (קי' סא. בד"ה אלא): "מיהו כוליה ביאה א' שריא דאע"ג דיבם קונה בתחילת ביאה כיון דקיום מצווה ליתיה בפח' מביאה גמורה דאיכא
                הקמת זרע כולה משתריא".

[170] וכ"מ נמי ממה שכתב בד"ה השתא, מדלא כתב
                 כתוס' בדף כט. בד"ה ב"ש.

[171] והרמב"ן הביא עוד לישנא שעיקרה הוא דבהו"א סברנו דכיון דאין יבום אף חליצה אין (מדאו'), ובתירץ ריבנו חייבי לאוין לחליצה אע"ג שאינן עולין ליבום ומשום שהם בכלל משמעות לשון יבימתו ויש ריבוי מועלתה יבימתו השערה, ורבא פליג ומוקים את ר"ג לחייבי לאוין ועשה דאין עשה דיבום דוחה אותם, אכן אין שיטה זו חולקת על היות זיקה מדאו' ואין חליצה משום דסברנו דחליצה תליא ביבום דהקושיא היתה "אמאי חולצת הו"ל כחייבי כריתות" (ואין נר' דסברנו דזאת משום דכיון דאין יבום לכך הו"ל אשת אח שלא
                       במקום מצווה).

[172] ותחילה הביא שהתוס' מחלקים בין מקודשת לנשואה, וכתב: "וק"ל מה בין נישואין לקי' וכו' וי"ל לדברי האו' יש זיקה שתיהן כמקודשות אצלו אבל נשואה אם מפקעת זיקה דין הוא, לפי שזו אישה גמורה אצלו בביתו והיאך תכנס הלזו ותוציאנה מביתו וכו' (ודחה את זה)", הרי דס"ל דזיקה הויא
                       קצת קי' מדאו'.

[173] ועוד תירץ הרמב"ן שבאמת הזיקה פקעה אלא שגזרו שמא יבוא עליה בתחילה, ונר' שהסברא היא דלמרות שיש זיקה מדאו' מ"מ הזיקה היא כקי' עם שיור (כירו' יבמות ג, ד) וכיון דקידושי אחותה תפסי לגמרי פקעה הזיקה ממנה (ואפשר שכן דעת הרשב"א,
                     מא. בד"ה שומרת).

[174] והריטב"א כתב זאת למא"ד יש זיקה, ואפשר דמא"ד יש זיקה פליג בזה, וז"ל הריטב"א (שם בד"ה אר"ה): "ודייק תלמודא אלמא קסבר אין זיקה פי' דזיקת יבמה לא חשיבא קניין ואירוסין אפי' מדרבנן",
        משמע דסבר דאיפלגו אי יש קניין ליבמה.

וכן הרמב"ן והריטב"א (הובאו למעלה) לגבי אי קי' מפעי זיקה תלו דבריהן דווקא למא"ד יש זיקה (וע"ע בזה הרמב"ן בסוף הדיבור במה שהקשה ותירץ, ונר' דהתירוץ הוא לפי ב' התירוצים שכתב קודם, וא"כ מוכח כדכתבי').        וכ"מ מהרמב"ן שנביא בסמוך
                          (מדף כט:).

והריטב"א בדף נג. (בד"ה רב שרביא) כתב דאף למא"ד
               אין זיקה מ"מ יש קצת זיקה.

[175] והרי"ף (יג: בדפיו) הוכיח דקי"ל כרב דאמרי' דיבמה שהותרה ונאסרה והותרה שחוזרת להיתרא הא' מהא דהכי סבר ר"י לגבי היכא דנאסרה משום זיקה דרבנן (כז:), אך הרא"ש (פ"ד ס. כג') חלק ואמר שאין ראייה משם כי שם איפלגו בזיקה דרבנן ואפשר דבדאו' יסבור לאוסרה, ונר' דהרי"ף ס"ל דשורש
                     הזיקה הוא מדאו'.

[176] אמנם בפי' הרא"ש (שם בד"ה אשה) פי': "היינו יבימתו", והמפרש (שם בד"ה שהקנו) כתב: "שהקנו לו מן השמים יבמה שחייבו לו מן התורה", נר' דמפרש שהקנו לו מכיון שאם יבא עליה אף בע"כ יקנאנה לכך חשיבא ברשותו (דמחסרא מסירה לחופה, עי' סוטה
                             כד.).

[177] והרמב"ן (בדף לה: בד"ה אלא ובד"ה אי) ס"ל דאין למעוברת מצוות יבום וחליצה ואפ"ה אין את איסור אשת אח משום שהיא זקוקה אליו, הרי דס"ל דהזיקה
                      לא תליא במצווה.

וכן בדף קז: (בד"ה ביאה) כתב דלכו"ע אי יש מיאון לזיקה אזי מעיקרו ג"כ הנישואין קמאי ע"י המיאון, ודלא כתו"ר (יב. בד"ה צרה) וכרז"ה (לו. בדפי הרי"ף) דאפשר שתעקר הזיקה בלא נישואין קמאי, ולכאו' טעמן הוא משום דסברי דהזיקה היא מצד המצווה (ולא תליא בנישואין), והרמב"ן לא ס"ל הכי משום דס"ל דהזיקה לא תליא במצוות יבום אלא בקצת קי'
                         שיש ליבמה.

[178] כך הגיה רא"ז, וכ"כ הקר"א על תוד"ה הכל.

[179] ולגבי התירוץ הב' שלו, התוס' (שם בד"ה הכל מודים) חולקים משום דשאני יבמה שעומדת לחלוץ כמו ליבם, דהיינו והרי אם תחלוץ היא תהא בת קי' לעלמא, ונר' דהרמב"ן לא סובר כן כיון דבשלמא אם הטעם דלא תפסי קי' הוא משום האיסור אזי שייך לומר דכיון דהוי דין צדדי לכך חשיבא לבת תפיסת קי' (וכמו פנוייה שרחוקה מאינשי), אך הרמב"ן ס"ל דלא
   תפסי בה קי' משום הזיקה ולכן היא אינה בת קי'.

[180] ואפשר דלכך הרמב"ן, הרשב"א והריטב"א לא התקשו בקושיית התוס' והתו"ר (ב. בד"ה ואחות) למה אין יבמה נידה נאסרת ליבם ולמה לא נימא כיון שנאסרה כו', וזאת כי תפסי קי' בנידה ואין מקום
                           לקושיא.

[181] ובדף נ: אמרי' מ"ט אמור רבנן גט ביבמה מהני משום דמהני בעלמא ואי אמרת לא מהני אמרי גט להוציא וחליצה להוציא ומדגט לא מהני חליצה נמי לא מהני ואתי למבעל אחר חליצה, והתוס' והתו"ר (בד"ה מדגט) סברי דהטעות היא דאינשי סברי דהתורה חידשה ביבמה דאף בחליצה אפשר אך גט ג"כ מהני, אמנם מהריטב"א (בד"ה ופרקי' משום) משמע דהטעות היא דסברי אינשי דודאי גט ג"כ מהני לאו משום דכך מפרשי' את התורה אלא מסברא, וזאת כי הריטב"א ס"ל דהחליצה היא כגט להפקיע זיקה הלכך מסברא אף גט יהני, אך התוס' ס"ל דהיא רק מצווה ורק משום טעות בהבנת הפס' שייך לומר
                        דאף גט יהני.

ובדף  כט: אר"א דאף בב' יבמין יפר (היבם) נדריה ואקשי' ואף אי סבר דיש זיקה מ"מ למה מיפר בב' יבמים, וכתב הרמב"ן (בד"ה אלא לתרי): "פרש"י יפרו מבעי ליה, וקשיא ואימא מיפר בשותפות (וכדתרצי' בסמוך), ולא היא דכיון דמתני' גם בב' יבמין איירי יפרו מבעי ליה אבל גבי אב שייך למימר מיפר בשותפות שהרי היבם הזה כל חלקו של בעל הוא מיפר וחלק האב במקומו הוא עומד", וכזה כתב הריטב"א (בד"ה אלא לר"א), וז"ל: "דהתם (בסמוך) כיון דעבד בה מאמר חשבי היבם עיקר והאב טפל וכו' אבל הכא וכו' ששניהן מפירין ובתרוייהו מיירי דכל חד וחד אלים כחבריה", דהיינו היבם חשיב כארוס והוא עיקר והאב טפל משא"כ בב' יבמים דכל חד מינייהו שווה חלקו, הרי דליבם יש קצת קי' ביבמה
                ולכך אלים כוחו משל האב.

[182] וכן בדף נא: הרמב"ן (בד"ה ור"נ) דחה את תירוץ התוס', וא' הקושייות שהקשה להם היא: "ועוד דמאמר אחר מאמר שיטה דקי' תקינו וכל חד וחד
                     בדידיה דמי מאמר".

ולהכי נמי הריטב"א (נג. בד"ה מתני') הסכים עם הגיר' ברש"י (נא: בד"ה יש מאמר ובד"ה אין מאמר) דבן עזאי סובר דבב' יבמים ויבמה א' יש מאמר אחר מאמר, אך בב' יבמות ויבם א' אין מאמר אחר מאמר וסברת זאת הגיר' היא דלכל יבם יש כח ביאה דהיינו כחי בום ולהכי תלי ביבמים, ודלא כאידך גיר' דגרסה היפכא דסברתא דמאמר הוי דומיא דקי' ואין קי' לב'
                     גברי בחדא אתתא.

[183] ולגבי חליצה פסולה, כתב הרמב"ן (נא. בד"ה והא דאמרי' ומדר"ג): "וכן נ"ל טעם חליצה פסולה שצריכה לחזר משום שעשאוה כפוטרת הזיקה ולא כפוטרת הקי' הראשונים של אח דומיא דגט, שכשהיא ראויה לביאה והביאה של זו פוטרת ע"כ צרה אף החליצה במקום ייבום קיימא, אבל כשאינה ראויה ליבום עשאוה כשמגרש קי' האחרונים בגט וכל א' פטורה בעצמה כשם שקידושה בעצמה וכן באחין", דהיינו למא"ד שיש זיקה (שרק למא"ד זה יש את זה ההסבר, עי' בדברים שם שזה מפורש) עשו את החליצה הפסולה רק כמסרת את הזיקה, דחליצה פסולה היא היכא דא"א ליבם וכיון דא"א ליבם ולפטור את הבית
        כך גם את החליצה פוטרת את כל הבית.

ואף בדף כו: (בד"ה ה"ג) כתב כעי"ז, וז"ל: "חליצה פסולה צריכה לחזר והך סברא ליתא אלא משום דס"ל יש זיקה כיון דאלימא צריכה פטור גדול שתהא מחזרת על כל האחין משום דלכל חד ככנוסה דמיא ואין חליצה גרועה מוציאה מביתו כו'", דאין זאת החליצה אלא מסרת את הזיקה אך איננה מסירה את
                        קידושי המת.

וכתב עוד בדף מד. (בד"ה הא דתנן): "דכי אמרי' חליצה פסולה ה"מ שפסל זיקתו כגון שעשה בה מאמר וכו' שנאסרה עליו בזיקה, אבל באיסור אחר חליצה כשרה היא כדתניא בפ' כיצד איסור מצווה ואיסור קדושה בא עליה או חלץ לה נפטרה צרה וכו' ואפשר דטעמא דמלתא משום דכיון דקמיה רמיין וזיקת שתיהן זיקה גמורה לחליצה אע"פ שהיא פסולה פוטרת וכו' אבל רמיא באיסור זיקה קמיה כי היכי דביאתן פסולה חליצתן גרועה וכו' זיקה פסולה אינה עושה את כל הבית א' אלא לכל א' תיקנו חליצה בכל א' כיון דאיסור זיקה הוא וכו'", דהיינו חליצה פסולה היא רק כשהזיקה הורעה ואליבא דמא"ד יש זיקה דמכיון דהורעה הזיקה אין החליצה מסרת את זיקת
          הבית אלא רק את הזיקה שיש לכל א'.

וכן הרמב"ן (כו: שם) סובר דאיכא לישנא דסברה דאף למא"ד אין זיקה בעי' חליצה מעלייתא, ולכאו' סברתה היא דהחליצה מסרת רק את הצד שיש ליבמה
                       בקידושי המת.

והרשב"א (כז. בד"ה רב אשי, ועי' בסמקנת הרמב"ן כז. בד"ה ומסקנא רב אשי) כתב: "וחליצה פסולה נמי למפטר נפשה איכא למימר דפטרה אע"ג דקיימא חליצה מעולה מינה דלא בעי' חליצה מעולה היכא דאיתא אלא למפטר צרה אבל נפשה אפי' פסולה פטרה כדשמואל לל"ב דכיון דחליצה פסולה פטרה אפי' חברתה היכא דליכא דחשיבא מינה כש"כ דפטרה נפשה ואע"ג דאיכא דחשיבא מינה", הרי דלמפטר נפשה אף כשחליצתה גרועה טפי מחברתה איכא סברא טפי דתפטור מאשר למפטר צרתה על אף שחליצתה טובה טפי מצרתה (ומ"מ חליצת שתיהן גרועה), ונר' דזאת משום דהחליצה מסרת את הקי' שיש ליבמה מהיבם ואם החליצה כשרה אזי יש בכוחה להסיר אף את של הבית, אך כשהיא פסולה אין היא מסרת את של כל הבית, א"כ נר' דס"ל דחליצה מסרת את הזיקה שיש מדאו', ולא דהיא רק מצווה בעלמא דבזה היבמה ניתרת, דאי הוה ס"ל הכי אזי אין שום חסרון אמיתי בחליצה פסולה דהא מ"מ קיים מצוות חליצה ואם נצריך חיזור היינו רק בשביל
                 לעשות מעשה דמעלי טפי.

(ועי' ברמב"ן בדף כו: בד"ה לדברי, דלא סבר כר'
  אברהם בתוד"ה דנפול, וכן בדף כז. בתוד"ה שמואל).

[184] ובדף נד. אמרי' דישן הבא על יבמתו לא קנאה, וכתב הרשב"א (בד"ה ישן, וכ"נ דס"ל לרמב"ן ע"פ מש"כ בדף צו. בסוד"ה מתני' בן, וע"פ מש"כ התוס' ישנים נד. בד"ה ישן): "פרש"י דישן לאו בר דעת הוא ולא קנה דאין קניינו קניין ואינו מחוור בעיני דא"כ מזיד או שוגג לא יקנה דהא לא מכוון לקנות אלא ישן לא קנה משום דאינו מתכוון לביאה", הרי דס"ל דאין שום כוונת קניין ביבום ודלא כרש"י שסובר שלמרות שלא צריך להתכוון לקנות מ"מ צריך שיחשב למעשה קניין (והטעם שא"צ דעת מכיון דהוי המשך לקניית המת), אך הרשב"א ס"ל דהזיקה היא קניין חדש הנוצר ליבם (והטעם שהיא נקנית לו הוא משום המצווה
                       וכדכתבי' לעיל).

(וע"ע ברמב"ן בדף נו. בד"ה והא דאמרי' כל, וברש"י
                    שם בד"ה כל ביאה).

ובדף עט: רבא הוכיח דסריס שהיתה לו שעת הכושר יכול לייבם מהא דאין אישה שבעלה לא נעשה סריס חמה שעה א' קודם שמת, וכתב הריטב"א (בד"ה איקרי): "מיהו הדבר תמוה אפי' לדברי רבא היאך למדים מסריס אדם המת ליבם שהוא סריס אדם דגבי סריס המת שפיר איכא למימר דכיוון שהיה לו שעת הכושר מעולם שהיה הוא בעצמו ראוי להקים שמו שיקימוהו לו אחיו עכשיו אחר שנסתרס אבל כשהיבם עצמו סריס אדם שאין לו רפואה ואינו בר הקמה כלל לא היום ולא לעולם היאך הוא מייבם עתה מפני שהיה ראוי להקים שם קודם לכן למאי דאוקימנא מתני' כשנפצע ואח"כ נפלה לו, וצ"ע", אמנם נר' שאם נומר דהיבם הוא הממשיך של אחיו המת וזיקתו היא קידושי המת, אזי אין כאן קושייא דבאמת אין חילוק בין היבם למת (ועי' בישרש יעקב במש"כ לתרץ זאת הקושיא), אלא נר' דהריטב"א ס"ל דהזיקה היא קי' חדשים שנוצרו ליבם מכח קידושי
                המת, ולכך הוקשה לו זאת.

[185] אמנם נר' דיש הפרש בין הרמב"ן והריטב"א לבין הרשב"א אם הזיקה הנוצרת ליבמים היא שהקי' עצמן שהיו למת נעשין לקי' חדשים ליבמים וכן ס"ל לרמב"ן ולריטב"א או שהקי' שהיו למת יוצרים קי' חדשים ליבמים, והן רק כעילה ליצירת הקי', וכן ס"ל
                           לרשב"א.

והנה לגבי מחזיר גרושתו כתב הרשב"א (כ: סוד"ה אלא אמר רבא גזירה): "וכן המחזיר גרושתו שפטורה מן היבום מק"ו וחולצת ד"ת איכא למימר דכולהו מיבימתו נפקי לן דעולות לחליצה אע"פ שאינן עולות ליבום", אך הריטב"א (יא. בד"ה אר"י, וכ"נ שם בד"ה הא דאמר רב) ס"ל דהיא עולה ליבום מדאו' אלא שאסורה בביאה ב', ואיכא למידק עליה והא היבם לא גירשה ואין היא גרושתו והיאך אוסרים עליו מדין מחזיר גרושתו (והיה לה להיות מאלו שאסורות לעליהן ומותרות ליבמהן דתנן בדף פד.), אלא נר' דס"ל דקי' החי הן אותן הקי' שהיו למת ולהכי האישה היא גרושה מאלו הקי', אך הרשב"א ס"ל דכיון דיש חיסרון באלו הקי' שהיו למת לכך אין היא עולה כלל ליבום ולא דמי לשאר חייבי לאוין דהכא החיסרון הוא
                          בקי' עצמן.

וכן לגבי היכא דא' גירש את אשתו על מנת שלא תנשא לראובן והיא נשאת לאחיו ומת ונפלה לפני ראובן ליבום (ואם ייבמנה יתבטל הגט והיא תהא אשת איש), הרשב"א (ב. בד"ה חמש) ס"ל שהיא חולצת ד"ת ואע"פ שא"א ליבמה, אך הרמב"ן (שם בד"ה מתני') נוטה לומר שהיא אינה עולה לחליצה כיון דאינה עולה ליבום (שהרי היא ערוה דאשת איש) וכ"כ הריטב"א (שם) בהחלטיות, וזאת כי הרמב"ן ס"ל דמכיון דבפועל א"א ליבם הרי דאין קידושי המת יכולים להיות קידושי החי, אך  הרשב"א ס"ל דלמרות זאת הקי' חלו דהא הן קי' חדשים ואין הן אותן שהיו למת ולא חשיבא לא עולה ליבום אלא היכא דהויא חפצא דאיסורא דבעבורו לא עולה ליבום (וע"ש שכ"כ
                           בהדיא).

וכן בדף כט: הריטב"א (בד"ה רב אשי) הביא את שיטת רש"י דאליבא דב"ש (לפי ר"א) מאמר מהני לדחות את איסור אחות זקוקתו אך אכתי בעיא חליצה, והקשה עליו: "והקשו עליו דא"כ לר"א דאמר דוחה ומשייר אשת הב' הבאה עליו עולה לחליצה ואינה עולה ליבום וזה א"א", אך הרשב"א (שם בד"ה הא דאר"א) הקשה קושיות אחרות ואת זאת לא הקשה, ונר' שזאת ג"כ משום דהכא אין הטעם שהיא אינה עולה
           ליבום משום שהיא חפצא דאיסורא.

וכן בדף יא. לגבי הא דאמר רב דצרת סוטה אסורה, פי' הרמב"ן (בד"ה הא דאמר רב) דהיינו משום דכתיב לאחר ולא ליבם ולכך אינה עולה ליבום ולחליצה ומשום דכתיב טומאה פטרי' ג"כ את צרתה, אך הרשב"א (בד"ה אר"י) סובר דמלאחר לא פטרי' אותה כלל (ועי' בהערה מס' 168), ואפשר שזאת משום דלרמב"ן אף קודם היבום אינו לגמרי אחר דהא קידושיו הן קידושי המת, אך הרשב"א פליג כי לדידיה אף קידושי היבם הוו קי' אחרים שחלו מחמת הקי' של המת (ואכן ביבומו אף הרשב"א מודה דלא קרי'
                ביה אחר, וכמ"ש בהע' שם).

וכן לגבי אי קי' מפקעי זיקה, הרשב"א (מא. בד"ה שומרת) ס"ל דמדאו' הן מפקעי, אך הרמב"ן והריטב"א (הובאו למעלה) ס"ל דמדאו' לא מפקעי' זיקה (אמנם הרמב"ן לא הכריע, ומ"מ כתב שיש לטעם הזה פנים), וזאת כי לרשב"א כיון דנוצרים קי' חדשים לכך כיון שישנם קי' גמורים הסותרים להם להכי אין בכל הקי' החדשים שנוצרו כח לדחותם (שהן אינן קי' גמורים), אך הרמב"ן כיון דסובר שקי' המת נעשים לקי' החי לכך הן מונעים מהקי' האחרונים לחול שהרי הן קדמו
               והן קי' גמורים היו, וזה ברור.

והנלע"ד דמחלוקתן הזאת נובעת ממחלוקתן לגבי הגדר של עדל"ת (שיתבאר בהע' מס' 163) דהרמב"ן ס"ל דההנהגה לעשות את העשה היא משום דא"צ לחשוש לל"ת (שאינו חשוב ביחס לעשיית העשה), ואילו הרשב"א ס"ל דההנהגה הזאת היא משום שהעשה חשוב טפי, ולהכי כתבי' (שם בהערה) דהרמב"ן ס"ל דאמרי' הותרה היכא דודאי דבזה הציווי יצטרך לדחות את הל"ת ואילו לרשב"א אמרי' רק אם הציווי הוא תמיד בדחיית הלאו (ע"ש בנפ"מ), וא"כ עולה דלרמב"ן ההיתר ביבום הוא משום דהל"ת ל"ש כאן כיון דשייך כאן את מצוות יבום, ואילו לרשב"א ההיתר ביבום הוא משום דהמצווה שייכת כאן וממילא הציווי הוא לעשות את המצווה ואין פה ציווי אחר, ולהכי לפי הרשב"א הזיקה נוצרת משום היות כאן הציווי העשה ולפיכך הקי' החדשים נוצרים מאז היות הציווי (דהא ההיתר תלי במצווה), אך הרמב"ן דס"ל דההיתר הוא משום דהלאו דאשת אח ממילא
   מהלאו נעשית הזיקה, ועי' בזה היטב כי נכון הוא.

[186] ודלא כמ"ש רש"י (יט: בד"ה ולקחה, כ. בד"ה ולימא ובד"ה שדי) דההו"א הזאת היא רק לגבי להחזירה אך לגבי הא דלא סגי בגט היינו רק משום דטעי' בפס' מדכתיב ויבמה, והרמב"ן (יט: בד"ה ה"ג) כתב דתרויהו משום דטעי' בפס', אמנם מהתוס' נר' דההו"א דתרויהו היא מסברא והא דהגמ' (יט:) הביאה את הפס' דויבמה היינו על דרך יכול דנימא דלהכי
                         אתא הקרא.

[187] וכדכתבו התוס' שם, ובדף כ: בד"ה אטו.        וכמובן שאם היה רק את הלימוד של נעשית כאשתו
לכל דבר ולא היה את הדין דעדל"ת היה אסור ליבמה.

[188] ולהכי התוס' (כב: בד"ה) סברי דמבן אין לו נמי דרשי' בת וממזר, וזאת משום שהם מפרשים שהדרשה היא ברר על זה הבן אם הוא בר קיימא וכן אם הוא בת או ממזר, אך הרמב"ן (שם בד"ה ומפרשי' בגמ') סובר דהאי דרשה רק לבן ולבן הבן והלאה דרשי', וזאת משום דס"ל דהדרשה דר"ל היא ברר אם
              יש לו המשך אף עובר ואף נכד.

[189] וביאור התירוץ שבסוף זה התוס' יתבאר בעזר
     שוכן מעונים בהמשך (בהגדרת עדל"ת בעלמא).

[190] וכן התוס' (לט: בד"ה אמר רב) פסקו כאבא שאול דמצוות חליצה קודמת וא"ש אי סברי דיבום הוי
     משום דעדל"ת (עי' בשו"ת הרמב"ם ס"ס ריח).

 והתוס' (כד. בד"ה ה"ג ואם) כתבו דהא דתנן (לט.) מצווה בגדול לייבם לא רצה מהלכין על כל האחין, היינו דמהלכין על כל האחין הקטנים מיג', א"כ הא דאיבעיא לן (שם) מה קודם חליצת גדול או ביאת קטן היינו ביאת קטן פח' מיג' (וכ"כ הריטב"א, שם בד"ה אתמר, בשם התוס' ואף הוא סובר כן), הרי דס"ל לתוס' דאף בקטן יש מצוות יבום, ולשיטתם זה מוכרח דאל"ה יקשה היאך (קיא:) קטן רשאי לבוא על
             יבימתו (ועוד יתבאר יבום קטן).

ובדף ח. רבא אמר דערווה לא צריכא קרא לאוסרה להתייבם דאין עדל"ת דכרת, וכתבו התוס' (בד"ה רבא): "וא"ת והא לכל הפח' אצטריך לנשא מת ואח"כ נשא חי דלא תימא הואיל ואשתרי אשתרי (ומב' התירוצים שתירצו עולה דאכן שייך לומר הואיל  ואשתרי, ולתירוץ הב' מ"מ בעי' שיהא באותו לאו), והקר"א כתב דבזבחים (לב:) משמע דרבא ס"ל דאמרי' הואיל ואשתרי אשתרי רק בדחויין דהואיל ואדחי להא אדחי נמי להא אך בהותרה לא אמרי', הרי דהתוס' ס"ל דיבום הוי דיחוי ולכך רבא סובר דאמרי'
                   ביבום הואיל ואשתרי.

ובדף לב. רב אשי אמר דאף היכא דקדם איסור אשת אח לאיסור אחות אישה דלר"ש לא חייל איסור אחות אישה  אפ"ה אין היא יכולה להתייבם משום דאיסור אחות אישה מתלא תלי וקאי ואי פקע איסור אשת אח אתי וחייל הלכך לא פקע, וכתבו התוס' (בד"ה לא פקע, ועי' בגרי"ז על הל' יבום): "ואע"ג דלא חייל איסור אחות אישה אסורה נמי הצרה לייבומי כיון דלא פקע איסור אשת אח כמו איילונית דאוסרת צרתה אע"ג דאין בה אלא איסור אשת אח לחודה", הרי דאיסור אשת אח עושה את הצרה לצרת ערוה, ולכאו' אם איסור אשת אח הותר ביבום היאך זה (ועי' ברש"י, שם בד"ה מתלא תלי, דבאמת כתב דאיסור
                 אחות אישה הוא הפוטר).

[ולהכי התוס', יג: בד"ה דלא, לא התקשו לגבי הצרה (וכמו שהוקשה לרמב"ן, שם בד"ה ורבא) דלתוס' כיון דלא פקע איסור אשת אח לכך צרתה הויא צרת אשת
         אח (ועי' בתו"ר שם בסוד"ה טעמייהו)].

ובדף נ. תנן ר"ג או' אין מאמר אחר מאמר, והתוס' (שם בד"ה ר"ג) הביאו דריב"ן פי' דר"ג אתי כר"ע דסובר דאין קי' תופסין בחייבי לאוין, אך אליבא דרבנן כיון דתפסי בה קי' אחר חליצה (שהיא עליו בלאו גרידא) כש"כ דקודם החליצה (שאין שום לאו) יתפסו קי', והתוס' דחו את דבריו דאין הכרח דכיון דמאמר מדרבנן חד מאמר תקינו ולא ב', ולכאו' דברי ריב"ן צודקים דהוי תימה דאחר החליצה יתפסו קי' וקודם לא, אך נר' דכיון דהתוס' ס"ל דאיכא איסור אשת אח קודם החליצה לכך אין פה תימה דהא קודם החליצה איכא לאו דערווה (ומ"מ חד מאמר תקינו,
  וזה יתבאר בעזר המרומם מכל בהמשך לגבי זיקה).

[191] וע"ע בסוטה בדף כג: בתוד"ה ושומרת ובמרומי
                         שדה עלייהו.

וכן עי' בגיטין לה: בתוד"ה גט יבמין, ובמיוחס
     לריטב"א בד"ה ההיא, ובהערה מס' 117 ודו"ק.

וכן עי' ביבמות לט. בתוד"ה אשה (וכן בתוס' ר"פ שם בד"ה מ"ט ובד"ה אשה), דס"ל כרש"י (הובא בהערה מס' 117) ודלא כרמב"ן (הובא שם) ומדאו' רק נכסי הא' משתעבדי משום דהיבם נוטל את אישות המת
                      (וכדנחזי בהמשך).

וע"ע בגיטין פ: ברש"י בד"ה זינו ובד"ה דמחלפא, ובתוס' וברשב"א (שם בד"ה נישאו), וסברת מחלוקתן
                   התבארה בשיטת רש"י.

[192] כך הגיר' בגמ' לפנינו וכ"נ שגרסו התוס' (שבסמוך) ודלא כגיר' הרי"ף (ג. בדפיו) צרת צרה נמי במקום צרה קיימא (והתו"ר, יג. בד"ה רב אשי, גרס כתוס', אך ברא"ש, פ"ק ס.ח', הגיר' כרי"ף, ונר' שהעתיק את לשון הר"ף ולא שינה כי אין נפ"מ), וזאת כי אם הצרה היתה נעשית לערוה ע"י הערווה א"כ הנכון כגיר' הרי"ף דצרת הצרה אסורה משום הצרה, אך כיון דהתוס' סברי שהצרה אסורה רק משום דאפטרה מיבום בגלל הערוה, לכך אף צרת הצרה נמי אסורה
               משום דבמקום ערווה קיימא.

[193] ועי' בתוס' בדף ל. (בד"ה גירש) דנר' דס"ל דודאי דלכו"ע המיתה מפלת מדאו' אלא דמא"ד נישואין מפילין מדרבנן קאמר (וכ"כ התוס' ר"פ שם בד"ה מתני') וזה מוכרח לשיטתן שדין צרת ערוה הוי פטור
                            מיבום.

וכן עי' שם בתוד"ה זאת וברא"ש (פ"ג ס. ו) דסברי את הבה"ג, ועי' ברמב"ן, ל: בד"ה ולרבא, שהביא את
               הרי"ף (ועי' במש"כ בסברתו).

[194] והתוס' (ג: בד"ה ל"ת) אחר שתירצו דא"א למילף מיבום לשאר עדל"ת דשאני יבום דמצוותו בכך ואל"ה מבטלא מצוות יבום, התקשו והא מצורע נצטווה לגלח את כל שערו ואתי' למילף מיניה לעלמא, והן תירצו זאת, ומ"מ מוכח דסברי דאף דאין כל הציווי לעבור על האיסור (דהא אין הציווי וגלח את שיער האיסור) אפ"ה יש חילוק בין זה לשאר עדל"ת, וזאת כי החילוק בין עדל"ת רגיל לשל יבום הוא מצד הל"ת,
           ובתרוויהו הדחייה היא מצד העשה.

[195] ועי' בתוס' בשבת בדף קל: (בד"ה שלא), וברמב"ן שם בע"א (בד"ה מתני' אם), והתוס' לא תירצו כוותיה משום ששם הצורך לדחייה הוא מצד האדם ואינו בכלל התניית התורה, דרק היכא דא"א לעשות מע"ש
              שייך לומר דהוי כמצווה עצמה.

וע"ע בתו"ר במו"ק בדף יד: (בד"ה מהו) ונר' דהחילוק שלו הוא בין דחייה מצד הציווי לבין דחייה מצד
                          המציאות.

[196] והר"ש משנץ בס' הכריתות (שער ג' אות קסד) כתב דמ"מ אם ב' הלאוין הן באותו שם אין עשה דוחה אותן, וא"ש לסברא שכתבנו דמכיון דעל אותו שם איכא ב' לאוין לכך לא דמי ללימוד מכלאיים
                 בציצית דהלאו אלים טפי.

[197] ועי' בתוס' בחולין קמא. (בד"ה ל"צ) דריב"א סובר דהל"ת נדחה אך העשה לא נדחה, והתוס' כתבו דנר'
  דרק לעניין מלקות קאמר, אך האיסור מ"מ איתיה.

[198] וכן ראה בתוס' בדף ח.(בד"ה תרי), ובתו"ר בדף ג: (בד"ה למעוטי), ודבר זה דומה למש"כ התוס' בסוטה
                    מא: (בסוד"ה מצווה).

[199] וכן מוכח מהקושייא הב' של התוס' בזב' לג: (בד"ה לעניין), וכן מהתוס' בזב' צז: (בסוד"ה ואחד, שנשארו
  בקושייה, ולא תירצו כפיסקי התוס' שם (אות סט').

[200] ועוד נ"ל ראייה מהא דאבעיא לן במו"ק בדף יד: אם נוהגים נידוי ברגל, וכתבו התוס' (בד"ה מהו): "והקשה רבי והא ליכא אלא עשה וכו' ואפי' עשה דיחיד ליכא (ע"פ גיר' התו"ר שם וכעי"ז תקן הב"ח וכדמוכח מההמשך) אלא עזרא גזר כדלקמן והא לאו קושיא היא דהא נידוי דחי לאו דמקלל חבירו דאיכא לאו ושמא מסוטה ילפי' (ודחייה זאת לפי מש"כ התוס' שם בסוד"ה עשה דיחיד) ועוד כיון שעבר על דברי דיינים הרי יש כאן עשה דרבים", הרי דאע"ג דשרי לקלל את האי גברא דאינו בכלל עמך אפ"ה חשבי' לעשה דנידוי דדוחהו, ונר' דזאת משום דס"ל לתוס' דאף אם אין את הלאו בפועל חשיב דחייה, וכן הוכיח בחי' דר' משה מאירמן על התוס' הזה, ואזלו
   לשיטתן דעדל"ת אינו הנהגה אלא התניית התורה.

[201] ועי' בחי' ר"ש שקאפ בס. ד' ו-יט' גבי הא דהאיסור הוא השארות האיסור.        (ועי' בהג"א שברא"ש בגיטין פ"ב ס. כה, ובתוס' סנ' נב: בד"ה פרט, ודלא
               כרמב"ן בקי' כא: בד"ה אשת).

[202] ובהמשך (בביאור הזיקה) נביא עוד ראייה לזאת
            מהתוס' ביבמות מט: (בד"ה הכל).

[203] וכיון דאין ציווי לייבם לכך לא תפיס היבום (וכמו שנתבאר בשיטתן דמשום קיום המצווה היבמה
                            נקנית).

[204] התוס' בסוטה ה: (בד"ה לאחר) כתבו דבל' חכמים יבם אקרי אחר אך בל' תורה אינו נקרא אחר כיון שהוא בא מכך נישואי אחיו, וכ"כ התוס' בכתובות בדף פא. (בד"ה יבם), וא"ש לשיטתן דהיבם נוטל את אישות המת ביבמו.        והתו"ר בקי' בדף יג: (בד"ה חדא) ג"כ חילק בין ל' תורה לבין ל' רבנן, אלא שהוסיף שאף בל' תורה לא מקרי אחר אלא רק היכא שבא להקים שם לאחיו (ואין כונתו כרשב"א שם בד"ה אמר, וע' בהע' 168).        (וע"ע בקי' יג: בתוד"ה חדא דלפי דבריהם אה"נ דבעלמא יבם אקרי
                             אחר).

[205] וע"ע בתוס' שם (בד"ה פשיטא) במה שלא תירצו לחלק בין עריות ליבום בעניין קורבא כמו שתירץ
          הרמב"ן (כב. בד"ה הא, ועי' בהע' 167).

[206] והרמב"ן בדף כ: (בד"ה גזירה) פליג.

וכן עי' שם בע"א בתוד"ה יבוא, דנר' דה"ה בביאה
                         שלא כדרכה.

וכן גבי ביאת קטן וביאת מעוברת עי' במש"כ למעלה
  דלתוס' יש מצווה בהו (אך ראייה זו אינה מוכרחת).

ונר' שזוהי כוונת התוס' בדף ח: (בד"ה מלמד) במש"כ דסברא הוא דבכלל הציווי דיבמה יבוא עליה כלול ג"כ ביאה ב' והלאה דהיינ דמסתברא דכיוון דעניין הציווי
             הוא לקנותה הרי דאין לו לגרשה.

ועי' בדף נד. בתוד"ה וכי, דלא תירצו כרמב"ן (בסוד"ה ולקחה ואזלו לשיטתייהו).        ועי' בתוס' בדף ב. בד" ואחות דדייקו דיש מצווה מדקני (ואין זו ראייה
                             כ"כ).

[207] אמנם הרמב"ן (כט: בד"ה השתא) כתב דהגריעותא
      היא דהמאמר רק מתחיל את הקי' ולא גומרן.

[208] ובודאי דלכן ס"ל לתוס', כ: בד"ה גזירה, כלישנא הב' של הרמב"ן (שם בד"ה ומסקי' דחי) ולא כלישנא
                           הא' ע"ש.

וכן נר' דלהכי הוקשה לתוס' (ולתו"ר ב. בד"ה ואחות) אמאי לא חשבי' לנידה בכלל העריות דפוטרות צרותיהן ותירצו דלא דמיא לאחות אישה ע"ש בחילוק, ואע"פ שבנידה תופסין קי' דלא כשאר
      העריות מ"מ ס"ל לתוס' דליכא נפקותא בזה.

[209] בנד' עד. תני' דיבמה היא אשה שהקנו לו מן השמיים, וכתב המפרש (בד"ה שהקנו): "שהקנו לו מן השמיים יבמה מן התורה", דהיינו אין הכוונה שהיא קנויה ליבם קניין ממש אלא שיש ליבם ציווי לבוא עליה וחשיב קניין כיון שהוא שולט על הקניין (דאף בע"כ קנאה), אמנם הר"ן (בד"ה אשה שהקנו) פירש: "אישה שהקנו לו מן השמים היינו שומרת יבם שהיא קנויה לו בלא קי' שאסורה לכל אדם עד שיחלוץ לה", משמע דמפרש דהקניין הוא שיש לו בה קצת קי' דמחמתן אסורה לעלמא, ולדברינו התוס' והרא"ש
                       יפרשו כהמפרש.

ועי' ברא"ש ביבמות בפ"ד ס. כג במה שהקשה על הרי"ף ופלוגתתן תליא אי הזיקה היא מדאו' (הובא
                      בהערה מס' 175).

[210] וביבמות בדף נב. ארב"ח דאם כתב גט לארוסתו לכשאכנסך אגרשך ה"ז גט שבידו לגרשה משא"כ לאישה בעלמא דאינו גט דאין בידו לגרשנה ומבעיא ליה לגבי יבימתו ועלה בתיקו, והרא"ש (פ"ה ס. ה) ביאר שצדדי הס' הן: "אע"ג דאין בידו לגרשה ולהתירה מ"מ יכול לבוא עליה בע"כ ואז יכול לגרשה ולהתירה לשוק נמצא תלוייה בו ואין אחר יכול לעכב על ידו הלכך כארוסתו דמיא וחשיב בידו לגרשה כו' או דלמא השתא מיהא לא בא עליה ואין בידו לגרשה וכו'", הרי דכל המעליותא שיש ליבמה יותר מלאישה בעלמא הוא דהיא מחסרא מסירה לחופה דהיא תלוייה בו (ודלא כרשב"א, נב: בד"ה הא דבעי, דביאר דצדדי הס' הן אי כיון שיש זיקה ובידו לחלוץ לה הוי
        כמו בידו לגרשה או שמא בעי' גט ממש).

ובדף יב. התו"ר (בד"ה צרה, וכ"מ מהתוס' בד"ה צרתה) כתב דסברי' דהמיאון לזיקה לא עוקר לנישואין קמאי, וזאת משום דס"ל דהזיקה אינה קי' שנוצרו ע"י קידושיו של המת אלא היא נוצרת ע"י
                         מצוות יבום.

ובדף כט: אוקים ר"א דר' אלעזר דאמר דאף בב' יבמים יכול היבם להפר נדרי היבמה היינו היכא דפסק לה מזונות והעמידה בדין, והתוס' (בד"ה כגון) כתבו דמיירי דעבד בה מאמר ג"כ , ועל זה כתב התוס' ר"פ (בד"ה הב"ע): "ואין להקשות כיון דפסיק לה מזונות מאמר למה לי דאין זו קושיא שהרי הממציא מעות לאשתו אינו מפ נדריה בכך", הרי דלא ס"ל דאיכא זיקה מדאו' דאי הויא זיקה מדאו' אמאי חשבי' ליה
             לממציא מזונות לאישה בעלמא.

ובדף נ: אמרי' מ"ט אמור רבנן גט ביבמה מהני משום דמהני בעלמא ואי אמרת לא מהני אמרי גט הוציא וחליצה להוציא ומדגט לא מהני חליצה נמי לא מהני ואתי למבעל אחר חליצה, והתוס' (והתו"ר בד"ה מדגט) סברי דהטעות הוא דיסברו אינשי דהתורה חדשה ביבמה דאף בחליצה אפשר אך זה בתוספת לגט דמהני באשה דעלמא, אך מהריטב"א (בד"ה ופרקי' משום) משמע דהטעות היא שיסברו דודאי גט ג"כ מועיל לאו משום דהכי מפרשי את התורה אלא מסברא בעלמא, וזאת כי הריטב"א ס"ל דהחליצה היא כגט להפקיע את הזיקה הלכך מסברא אף גט יהני, אך התוס' ס"ל דהחליצה היא רק מצווה ורק בגלל טעות
             בהבנת התורה שייך לומר דתהני.

[211] והתירוץ הב' של תוס' לא חולק על זה, אלא כוונתו דעניין היבום הוא לגמור קניין לעשות
נישואים, דיבום הוי כמעשה נישואין וכדכתבי' קודם.

[212] ולעיל כתבי' דהתוס' סברי דאליבא דב"ש איכא קיום מצוות יבמין במאמר והוא עושה לאשתו לכל דבר, ונר' דב"ה נמי סברי כב"ש דנעשית כאשתו אלא
   דלדידהו רק מדרבנן, דהמאמר כקי' מדרבנן ודו"ק.

[213] ולגבי חליצה פסולה, התוס' (כו: בד"ה וחליצה) פליגי ארש"י דסבר דחליצה פסולה היינו חליצה במקום דלא מצי לייבם, וסברי דחליצה פסולה היינו חליצה במקום דהורעה הזיקה.        והתוס' (שם בד"ה דנפול) הביאו את ר"א מבורגיל דהיכא דנפלו ב' אחיות זקוקות וא' חלץ לשנייה אזי הא' הויא יבמה שהותרה ונאסרה והותרה ומותרת לאח הב' ואע"ג דאף הוא צריך לחלוץ לב' משום חיזור מ"מ אין חליצה פסולה אוסרת אחותה (מדין אחות חלוצה), דהיינו דין חליצה פסולה הוא דבעי' דיעשה מעשה חליצה אך אין זה באמת נחשב לחליצה.        והתוס' (שם, וכ"מ נמי מתוד"ה איתיביה בדף כז: ועי' תוס' ר"פ שם) פליגי עליה בזה הדין ומ"מ אף התוס' (כז. בד"ה שמואל) ס"ל דהיכא דחלץ לצרת א' מהאחיות הזקוקות ואח"כ חלץ לאחות (שהיא צרתה) משום חיזור הרי דאין חליצה פסולה זו משויא לאחות הב' דין אחות חלוצה, ונר' דהחילוק של התוס' הוא אם החיזור משום היבם דאז לא יותר לו אך אם החיזור משום היבמות אזי אין חליצה שבאה בשביל מעשה בעלמא יאסור את אחותה, הרי דתוס' ס"ל דדין חליצה פסולה הוא דאין מעשה חליצה שבשביל זיקה פורתא אלים למפטר אותה שזיקתה אלימא טפי
             ולהכי בעי' אף לה מעשה חליצה.

ולהכי נמי התוס' (כו: בד"ה מדקאמרת) סברי דלמא"ד אין זיקה ל"ש דין חליצה פסולה, ודלא כרמב"ן (שם בד"ה ומוקמי' לה) דסובר שיש מח' לישנות בזה, וזאת כי לתוס' אין שום סברא דאי אין זיקה דנצריך חיזור
               דהא אין להאי אלימות מהאי.

וכן בדף כו: שמואל אמר דהיכא דנפלו ג' אחיות זה אחר זה דא' חולץ לכולן, ואקשי' והא שמואל גופיה אמר חלץ לאחיות לא נפטרו צרות א"כ ס"ל דבעי' חליצה מעלייתא, ומשני' דהא דאמר שמואל דא' חולץ לכולן היינו לאחרונה, ומה שלשנייה בעי' דהאח הב' יחלוץ היינו משום דהיכא דאיכא חליצה מעלייתא עבדי' לה, ועוד תירצו בגמ' דהא דבעי חיזור היינו למפטר צרה, ואח"כ ביאר רב אשי דהטעם דשמואל דאמר דחלץ לאחיות לא נפטרו צרות ואם חלץ לצרות נפטרו אחיות הוא משום דלא אלימא זיקה לשווי לצרה כערווה, וכתב הרא"ש (פ"ג ס. א): "ונר' דשינויא קמא עיקר כי הוא אליבא דרב אשי כמו שהקשה ר"י (בתוס' בדף כז. בד"ה מאי) וכו' ותירץ דההיא סוגייא דמפרשי' לקמן התחיל ולא התחיל סברא כאידך שינויא דמשני' הכא דמפלגי' בין מפטר נפשה למפטר צרה והאי שינויא א' חול לכולן אאמצעית סבר לה כרב אשי דקאמר חלץ לצרות נפטר אחיות משום דלא אלימא זיקה לשוויי לצרה כערווה הלכך חשיבא חליצת צרת רחל כשירה טפי מחליצת רחל משום הכי חלץ לרחל לא נפטרה צרה כיון דקיימא חליצה דכשירה טפי לא חליץ להאי חליצה גרועה אבל הכא חליצת כולם שווה לגריעותא הלכך שינויא קמא עיקר כו'", וכתב על זה המהרש"ל (מובא בק"נ שם ס"ק א'): "מה אכפת לן ששינויא קמא הוא אליבא דרב אשי הלא אף שינויי בתרא איירי נמי שפיר אליבא דרב אשי ומה בכך דשינויא דהתחיל ולא התחיל קאמר אליבא דשינויא בתרא וכי מפני זה הפסיד כוחו כו'", אמנם נר' דכוונת הרא"ש היא דאליבא דרב אשי אין שום מקור לזה ששמואל בעי חיזור אלא יש רק מקור דבעי חליצה מעלייתא, א"כ אין שום סיבה לחדש
   כשינויא בתרא דבעי' חיזור למפטר צרה כן נלע"ד.

ומ"מ חזי' דהרא"ש פוסק כל"ק ודלא כרשב"א (כז. בד"ה רב אשי) דפסק כשמואל וכל"ב ואף כתב דאפי' אי קיימא חליצה מעלייתא את עצמה מ"מ פטרה, ונר' דהרא"ש פליג כיון דסבר דהעיקר הוא באלימות הזיקה ואין נפקותא בין למפטר נפשה למפטר הצרה ולהכי פסק כלישנא קמא וכן להכי לא ס"ל את הק"ו של הרשב"א וכן להכי מחלק בין חליצה מעלייתא לחליצת חיזור (וע"ע בתוס' בדף כו:, בד"ה מדקאמרת, דנר' דאף הן ס"ל חילוק זה, ולכן לק"מ קושיית הרשב"א, שם בסוד"ה גיר' הספרים, על התוס', ע"ש
                            ודו"ק).

וע"ע ברא"ש פ"ד ס. א' ובק"נ שם ס"ק א', וזאת משום דהתוס' והרא"ש ס"ל דאין ליבם קניין ואישות ביבמה וחליצה אינה כגט להפקיע קניין, וממילא דאין הסברא בחליצה פסולה שצריכה חיזור משום דאת עצמה ודאי שפטרה ככל גט אך את החידוש שחליצה פוטרת את הצרות לא אמרי', אלא ס"ל דהסברא היא דחליצה היא רק מצווה דפוטרת את היבמות וכל דין חיזור הוא רק חומרא דרבנן דבעי' מעשה חליצה
      אלים למצווה (ואין חילוק בינה לבין צרתה).

[214] ולא פירש דמשום דמת כיון דאין לו בחירה הוברר שהוא היבם וכמ"ש הרמב"ן בדף יח: בד"ה א"נ
                  (ובשיטתו התבאר זאת).

[והרא"ש בנדרים (עד. בד"ה ור"י ובד"ה אלא ר"א) כתב דלב' אחים א"א שתהא זיקה דכיון דאין ברירה
                       אין זיקה כלל].

[215] ובדף נד. אמרי' דישן לא קנה ביבמתו, וכתבו התוס' (בד"ה ישן): "פי' בקונ' משום דלא הוי בר דעת וקשיא והא קטן אע"ג דלא הוי בר דעת הוה קונה אי לאו דמיעטיה קרא אלא טעמא משום דלא אכוין לביאה כלל", הרי דהתוס' פליגי ארש"י וס"ל דלא בעי' שהיבם יהא בר דעת, ונר' דרש"י ס"ל דכיון דיש זיקה והאח רק נכנס תחת אחיו לכך רק בעי' שיעשה מעשה קניין ולא בעי' דעת קניין שהקניין עצמו כבר נעשה רק בעי' שייחס את הקניין אליו, אך התוס' סברי דאין היבם ממשיך את אחיו, ולא בעי' בר דעת כיון שהקניין תלי במצווה (ועי' בדף נו. ברש"י בד"ה כל
            ביאה ובתוס' שם בד"ה כל ביאה).

ובדף קיב. איבעיא לן האומרת נטולה אני מן היהודים מהו ליבם רב אמר יבם הרי הוא כבעל ושמואל אמר שאינו כבעל, ופירשו התוס' (בד"ה איבעיא) דבודאי דהיבם בכלל כל היהודים ונאסרה בו אלא דהס' הוא אם היבמה הסיקה דעתה דתיפול קמי יבם ולכך לא נכפהו לחלוץ לה או שלא הסיקה דעתה וקיי"ל כרב דלא מסקה אדעתה, אך עי' ברש"י (בד"ה מי מסקא, בד"ה או לא ובד"ה אינו כבעל) שפי' שהס' הוא אם היבם כשאר היהודים ונתכוונה לאוסרה עליו או שמא כיון דבלא"ה היא אסורה עליו לכן השתא לא נתכוונה אליו, ונר' דהתוס' פליגי כי ס"ל דאין היבם ממשיך את
            אחיו ובודאי דהוי כשאר היהודים.

[216] והנה בטעם של מצוות יבום כתב האברבנאל (בפרשיות יבום דבכי תצא) ג' טעמים, הא' כל אדם רוצה שיהא נצחיות לכל עמלו ולפי' לא תהא אשת המת החוצה לאיש זר אלא תנשא לאחיו שהוא קרוב אליו ובזה תתפייס דעתו שאחיו כמוהו וכן שאת עמלו ירש אחיו, ונר' שטעם זה א"ש לשיטת רש"י דאכן האח המת כשקדש את אשתו אף על דעת אחיו קדשה (אם הוא ימות) ואכן אחיו עומד במקומו וממשיכו והרי יש למת המשכיות ונצחיות שזה החי כזה המת.        הטעם הב' הקב"ה רוצה לזכות את נפש המת שתתגלגל שוב בעולם והיותר ראוי שתתגלגל שוב בעולם והיותר ראוי שתגלגל ע"י אחיו שהוא קרוב אליו ביותר וע"י אשתו, ואף הרמב"ן (בר' לח', ח') רמז לזה וכ"כ תלמידו ר' בחיי (דב' כה', ט'), ואכן טעם זה א"ש לשיטת הרמב"ן שנוצרים קי' חדשים ליבם והזיקה היא רק למייבם גופה שרק אליו נוצרו הקי' שרק בעבור בנו הוא שייך כאן ודו"ק.        והטעם הג' בשביל שהאישה לא תהא בודדה וכל הקרובים יקחו את הנכסים והיא תצא מביתה החוצה לכך צותה התורה שתשאר במשפחתה ובביתה עם רכושה, ואכן טעם זה א"ש לשיטת התוס' דאיסור אשת אח נשאר אף לאחר המיתה אלא שביבומו הוא
          נוטל את אישות המת ואת כל רכושו.

ואף בטעם החליצה הוא נקט שם ג' טעמים, הא' דיבוק האדם באשתו הוא כדיבוק הנעל ברגל (מעין הכנסת מכחול בשפופרת) ופרידתם צריכה להיות ע"י התרת הנעל, וטעם זה א"ש לשיטת רש"י שיש קשר קיים בין היבם ליבמה כאיש לאשתו ובחליצה הוא מסיר את הקשר.        והטעם הב' שחיבור הנפש בגוף דומה להכנסת הרגל בנעל (ע"ש ובר' בחיי שם, בדמיון ברחבה) ובחילצה מונע מהגלגול לחול, וא"ש לשיטת הרמב"ן שהיבם מונע מהקי' להוצר.        והטעם הג' שהאשה מראה שהיא ראוייה להנשא אליו ולכן היא בהכנעה חולצת נעלו כשפחה, וזה א"ש לשיטת התוס' שבחליצה הוא מבטל את האפשרות
                  להתיר את האשה אליו.