נספח ב' לספר גדרי החופה וברכותיה:
גדרי תקנת - בפני נכתב ובפני נחתם

בריש גיטין התבאר שישנה תקנת חז"ל לשליח המביא גט מחוץ לארץ לארץ ישראל, שצריך הוא לומר בפני נכתב ובפני נחתם (ב"נ וב"נ). ויש לבאר את גדר התקנה, האם המקור לתקנה הוא בגלל חשש אמיתי (לגט מזויף או גט הנכתב לא לשמה) או שזאת תקנה שלא מעיקר הדין ומשום לעז על הגט.

וכן חז"ל תקנו לכתוב זמן בגיטין, וג"כ יש לבאר אם זה נובע משום חשש אמיתי (משום פירות או משום שמא בת אחותו) או שזאת תקנה שלא מעיקר הדין ומשום לעז על הגט.

נבאר עוד שמחלוקות הראשונים בעניין התקנות נובעות מהבנתם ומהגדרתם של רוב וחזקה .

כעת נעבור על שיטות הראשונים (רש"י, רמב"ן, ריטב"א, תוס' ורא"ש), ונבאר שנחלקו הראשונים בזה.

ראיה א'. בגיטין בדף ב. אמר רבה שהמביאים גט מחו"ל צריכים לומר ב"נ וב"נ מפני שאין בני חו"ל בקיאים בדין לשמה, ומעיקר הדין סתם סופרים מיגמר גמירי אלא דרבנן הם שהצריכו ומשום עיגונא הקילו. ואקשי' והא הוי חומרא דבחד אם יערער הבעל פסיל ליה משא"כ אי הוו ב' עדים. ומשני' דמעיקרא מידק דייק כיון דבעי' בפני ב' או ג'.

ואת קושיית הגמ' פרש"י (ג. בד"ה דאי מצרכת, ועי' מש"כ הכתב סופר עליו): "דאי מצרכת ב' למימר לשמה תו לא מצי בעל לערער השתא אתי ומערער ואוקי חד לבהדי חד". והוסיף התוס' רי"ד (שם בד"ה האי קולא): "ואוקי חד להדי חד ואוקי איתתא אחזקתה".

הרי שערעור הבעל מועיל מדינא לעשותה אשת איש. וכעת סברנו שהקולא שהקלו כאן משום עיגונא היא להאמין לשליח כל עוד הבעל לא בא לערער (כ"כ רש"י, שם בד"ה משום עיגונא).

א"כ רש"י ס"ל שאף בלי ערעור הבעל יש חשש אמיתי שהגט לא נעשה לשמה.

ואכן כן משמע מרש"י מזה שלא הזכיר בשום מקום שהטעם לחשש הוא משום לעז, אלא ביאר כפשוטו שזה חשש אמיתי .

ראיה ב'. בדף ב: ביאר רש"י (בד"ה ורבנן) שהחשש הוא: "ורבנן הוא דאצרוך למיחש למלתא משום דאשכח כתוב ועומד כגון שנכתב לשם אחד מבני עירו ששמו כשמו ושמה כשמה ונמלך מלגרש".

והקשו עליו התוס' (שם בד"ה ורבנן): "פי' בקונ' וכו' וקשה דבהוחזק שני יוסף בן שמעון אפילו נכתב לשמו פסול לגרש בו לר"מ וכו' משום דבעי' שיהא מוכיח מתוך עדי החתימה הי מינייהו מגרשה כו'".

ותירץ הרשב"א (בד"ה הא דאמרי' סתם): "ומיהו הא אפשר דלא קשיא לרש"י דשמא הוא ז"ל סבור דאף לר"מ לא בעי' מוכיח מתוך הגט וכו' ואפשר לדקדק כן מדברי רש"י וכו'".

הרי שלדעת רש"י משום החשש של ב' יוסף בן שמעון בלחוד רבנן הצריכו לומר ב"נ וב"נ.

ולכך כתב (שם בד"ה אי נמי, ד: בד"ה הא באותה) דרק כשהשליח הביא את הגט מעיר אחרת חיישי', אך אם השליח הביא מאותה העיר לא חיישי', שהרי באותה העיר אם הוחזקו שני יוסף בן שמעון היה ידוע לנו.

וכן לכך כתב רש"י (ב: בד"ה לפי שאין בקיאין, ג. בד"ה לא גייז) שאחרי שהשליח או' ב"נ וב"נ שואלים אותו אם נכתב לשמה.

והקשו עליו התוס' (ב: בד"ה לפי, הראשון) למה לא אמרו בגמ' דאיכא בינייהו אם צריך לשאול אם נכתב לשמה.

ונר' שלרש"י עיקר העדות של אמירת ב"נ וב"נ היא שע"י כך ידעי' שהיתה עדות כשרה בגט. אלא דאכתי איכא למיחש חשש רחוק שמא השליח של ראובן היה ג"כ העד של ראובן השני שבעיר וכדי להסיר חשש זה שיילי' ליה אם נכתב לשמה (וא"צ לשאול אם החתימה נעשתה לשמה בשביל חשש זה) .

א"כ עלה בידינו דרש"י ס"ל שהחשש שבגללו הוצרכנו לומר ב"נ וב"נ הוא חשש אמיתי, והחשש נובע מהחשש שמא נמצא א' מבני עירו ששמו כשמו ושמה כשמה.

אלא דאיכא למיתמה:

א. והא לקמן בדף ה. אמרי' לרבה (בטעמא דלשמה) שהבעל שהביא גיטו א"צ לומר ב"נ וב"נ משום דטעמא מאי אמור רבנן דצריך לומר ב"נ וב"נ דלמא אתי בעל מערער ופסיל ליה והשתא שהוא נקיט אין הוא יערער עליו. הרי מבואר שהטעם לחשש הוא משום ערעור הבעל, וכ"כ רש"י גופיה בדף י. (בד"ה ה"ג אלא, ושם אף לפי רבה אזלי', כדמוכח מדף ט:).

ב. וכן ק' אמאי רש"י (ב. בד"ה צריך) כתב ששליח קבלה א"צ לומר ב"נ וב"נ. והר"ן (ב. בדפי הרי"ף בד"ה וכתב) כתב שהטעם משום שכיון שהתגרשה אין חשש שימלך ויבוא לערער. ולכאו' משמע שהחשש הוא משום ערעור.

ג. וכן אמרי' בדף ה: (וברש"י בד"ה טעמא מאי) דהיכא דניסת לא תצא משום דטעמא דערעור ליכא.

א"כ מכל זה מבואר שהחשש הוא משום ערעור.

לפי' נר' דרש"י ס"ל שבאמת מדינא לא היה לנו להעלות חששות בגט, שהרי אין לפנינו שום צד של בעיה. אלא שמכיון שבנדו"ד יש חשש שהבעל ילמד את דין לשמה מעת ששלח את הגט עד שהגט יבוא לידה של האישה ויבוא לערער, לכך רבנן החליטו לחשוש לצד שהגט נכתב שלא לשמה, ועשו את הצד הזה של החשש כאילו הוא לפנינו, וממילא החשש כאן יהיה חשש אמיתי .

ראיה ג'. בדף ה. אמרי' שאם א אמר ב"נ וב"נ אם נתקיים בחותמיו כשר ואם לא פסול, ואוקמי' לה בגמ' בנישאת.

וכתב רש"י (ה: בד"ה טעמא): "דטעמא מאי אמור רבנן דבעי למימר - דלמא אתי בעל ומערער הלכך אם לא ניסת לא תינשא, אבל השתא דניסת אמאי ליפקה, אכתי לא אתי בעל ומערער אנן ניקום ונערער". ופי' רש"י זה הוא לאחר למדו, ודלא כתוס' (שם בד"ה אי בעי).

ונר' שביאורו הוא שהטעם שרבנן תיקנו (לומר ב"נ וב"נ) היינו משום חשש שיערער הבעל, ולאחר שלמדו היות שעושים את התקנה רק משום שמא יחזור הדבר לקלקולו, לכן אנו לא נקום ונערער. ומ"מ מתבאר מרש"י שקודם שלמדו היה לנו לקום ולערער, וע"כ משום דס"ל שזה חשש אמיתי.

ראיה ד'. בדף ה. אמרי' דאף לאחר שלמדו שאשה המביאה גיטה צ"ל ב"נ וב"נ אע"ג דלא שכיחא, ומשום שלא תחלוק בשליחות.

ופרש"י (בד"ה שלא תחלוק): "אבל הא דאינו יכול (שנתחרש ואינו יכול לומר) לאו חילוק הוא, שהרי הוצרך לומר אלא שאי אפשר".

אבל התוס' (בד"ה שלא) כתבו: "שלא תחלוק בשליחות, פי' בשליחות דיכול". דהיינו דרבנן לא תיקנו אלא ביכולים לומר ב"נ וב"נ.

ונר' דרש"י כיון דס"ל שהחשש הוא אמיתי, א"כ ס"ל דכו"ע מחוייבים לומר ב"נ וב"נ (ולא שייך לומר שחז"ל לא תקנו אלא על היכולים לומר, שהרי אף לגביהם שייך לחשוש), אלא שמ"מ הקלו בדיעבד על האנוסים.

ראיה ה'. בדף טו. אמר רבי אליעזר שמספיק ששיטה אחת בלבד תכתב לשמה בפני השליח.

ופרש"י (בד"ה שיטה א'): "שיטה ראשונה שבה שם האיש והאשה והזמן". דהיינו בעי' שכל התורף יכתב לשמה.

וזה דלא כתוס' (ה: בד"ה אפי') שכתבו: "פי' שלא ראה אלא השיטה ראשונה דמסתמא סיימו לשמה". דהיינו סגי לדעת שתחילת הגט נעשתה לשמה, ואמרי' שמסתמא הכל נעשה לשמה.

ואפשר שסברת רש"י היא שמכיון שזה חשש אמיתי לכן צריך שבפועל יוסר החשש ושתהא עדות מפורשת שתסיר את החשש, ולא מועילה סברת מסתמא .

ראיה ו'. בדף י. כתב רש"י (בד"ה ה"ג אלא) שהטעם שלא תקנו בקי' לומר ב"נ וב"נ הוא משום שהתקנה היא רק משום חשש ערעור.

ונר' שטעמו משום דס"ל שהצורך לומר ב"נ וב"נ הוא חומרא מדרבנן ולא קולא, והחומרא היא שהחמירו לחוש לדבר שמעיקר הדין לא היה לנו לחוש. אך טענת מזויף לא טעני' בכל אופן.

ראיה ז'. אכן נר' לדייק מהא דרש"י בדף ב. ו - ג. פירש את הגמ' שביארה לפי רבה את הסיבה שתקנו לומר ב"נ וב"נ, וכתב שזה משום חשש אמיתי. א"כ מכיון שהגמ' כתבה את אותו מהלך לפי רבא, ורש"י לא פירש אחרת (ולא העיר שחששו של רבא אינו חשש אמיתי) מתבאר שרש"י מפרש שאף חששו של רבא הוא חשש אמיתי. ואע"ג דלא חציף איניש לזיופיה, מ"מ כיון שאפשר שיערער לכך חיישי' לצד שהוא זייף והרי הוא נעשה לפנינו.

ראיה ח'. ואכן לכך רש"י (ב: בד"ה דאתיוהו, טז: בד"ה כשר) פירש שהטעם דבאתיוהו ב' לא בעי' שיאמרו ב"נ וב"נ הוא מכיון שהשלוחים מצויין לקיימו.

הרי שלמרות שהשליחים נאמנים באומרם שהם שליחי הבעל ומשום שהם יכולים לומר בפנינו גירשה ויהיו נאמנים בזה (כמבואר בדפים ה:, טז:), אפי' הכי חיישי' שמא הבעל זייף (וכמש"כ הראב"ד, על הרי"ף בדף א.). ומשום כך בעי' שהעדים יהיו מצויים לקיימו כדי להסיר חשש זה .

ראיה ט'. ונר' שלכך רש"י (ג: בד"ה אטו, טו. בד"ה מי) כתב דלרבא אם השליח או' בפני נכתב וידעתי על החתימות הרי זה מהני, והיינו משום דכיון דאמר שהוא יודע על החתימות, אזי אין לנו עוד ממה לחשוש.

עוד ניתן לדייק מדברי רש"י אלו, דס"ל לרש"י דאמירת ב"נ וב"נ הוו ב' תקנות, וזאת משום שבאמת ישנם ב' חששות כאן.

א"כ עלה בידינו דמדינא לא היה לחשוש לגט שהובא בידי שליח דלא חציף איניש לזיופיה וסתם ספרי מיגמר גמירי , ויש לדון רק אחר הצדדים שלפנינו ולא להמציא חששות. מ"מ תקנו חז"ל לחשוש לזיוף או ללשמה מכיון שאפשר שהבעל יערער ואז גם הצדדים שאינם לפנינו יהיו לפנינו, והו"ל חשש אמיתי.

כפי שראינו לעיל דעת רש"י שאין לנו להעלות חששות הרחוקות (כגון נגד החזקה או הרוב), והצד של החשש נחשב כלא לפנינו. אולם רבנן תיקנו להחשיב את החשש (של לשמה או מזויף) בגט הבא מחו"ל כלפנינו, ומכיוון שהצד לפנינו הרי שיש לחוש אליו מדינא, דהוי ספק ממש, ולא רק חשש בעלמא.

כעת נראה עוד תקנה בגט באותה האופן.

ראיה י'. בגיטין בדף יז. אמרי' מפני מה תקנו זמן בגיטין ר' יוחנן אמר משום בת אחותו, ריש לקיש אמר משום פירות, ואסקי' דטעמא דר"י לא אמר כר"ל היינו משום דסבר שיש לבעל פירות עד שעת נתינה, אך ר"ל סובר שיש לבעל פירות עד החתימה לפי רבנן (ולרבי שמעון יש לו עד שעת כתיבה, בין לדעת ר"י ובין לדעת ר"ל).

ובדעת ר"ל שטעם התקנה הוא משום פירות, פרש"י (יז. בד"ה משום פירות): "שמזמן הגט ואילך אם ימכור הבעל פירות נכסי מלוג שלה תגבם, ואם לא היה בו זמן יהיה מוכר והולך וכשתתבע לדין הויא ידה על התחתונה שיאמר לה קודם גירושין מכרתי". הרי שהתקנה היא בשביל פירות שנמכרו אחר הגירושין.

ויש להקשות על זה:

א. והרי לר"ל משעת החתימה אין לבעל עוד פירות, ואכתי יש לחוש שמא יהיה הפרש בין הכתיבה לחתימה.

ב. הא דאמרי' בדף יח. דרבינא שאל את רבא אם כתב את הגט והשהה אותו ימים רבים מה דינו, והשיב לו דלא מקדים איניש פורענותא לנפשיה.

ופרש"י (בד"ה מה הועילו ): "מה הועילו חכמים בתקנתן בין לעניין זנות בין לעניין פירות דטרפא לקוחות מיום הכתיבה".

הרי שאף לר"ל אין האשה גובה מיום הכתיבה.

ג. אמרי' (שם) שגיטין הבאים ממדינת הים שנכתבו בניסן והגיעו בתשרי מה הועילו חכמים בתקנתם, ומשני' הנהו קלא אית להו.

ופרש"י (בד"ה קלא): "קלא אית להו ובין לעניין זנות ובין לעניין פירות בעיא לאיתויי ראיה אימת מייתי גיטא לידה".

הרי דס"ל שאף לר"ל אזלי' בתר הזמן שנתגרשה ולא בתר זמן הכתיבה.

ולפי' נ"ל דס"ל לרש"י דבין לר"י ובין לר"ל אזלי' בפירות בתר זמן הגירושין. אלא שר"י סובר שאין הזמן הכתוב בגט מועיל להודיע על זמן הנתינה דבעי' שתביא ראיה מתי בא הגט לידה (וכמש"כ בדף יז: בד"ה עד שעת נתינה). ור"ל פליג וס"ל שעד שתיקנו זמן בגיטין היתה יד האשה על התחתונה לגבי מתי היא נתגרשה, ואילו לאחר שתקנו זמן על הבעל להביא ראיה שלא נתגרשה ביום הכתיבה (והרי הגירושין תלותיים בבעל שבידו לגרשה).

אולם היכא דפשוט לנו שלא נתגרשה ביום הכתיבה כגון בגיטין הבאים מחו"ל, אזי חזר הדין ועל האשה להביא ראיה.

א"כ נר' שבלא תקנת הזמן, אם היה לנו ספק אימתי נתגרשה האישה, מכיון שהבעל יכול לטעון (ובבי"ד הוא צריך בפועל לטעון) שקודם הגירושין מכר, א"כ הדין הוא שהמוציא מחברו עליו הראיה. אך אחר שתקנו זמן אין לבעל טענה לטעון דאזלי' בתר מה שכתוב בשטר.

ראיה יא'. וכן לגבי החשש משום שמא יחפה על בת אחותו, כתב רש"י (יבמות לא: בד"ה להצלה): "וליכא למיחש דלמא מחקה ליה (לזמן שבגט), דכי אתו סהדי דזנתה אי לאו מייתא שטרא דאגרשה מקמי הכי מוקמי' לה בחזקת אשת איש, ומיהו אי לא תקון רבנן זמן הוה מצי לחפויי עלה ומספיקא לא קטלי' לה, אבל השתא דתקון רבנן אי לא מייתא ליה מוקמי' לה אחזקה וקטלי' לה".

ואיכא למידק טובא על דבריו:

א. היאך קטלי' ליה משום שאין בו זמן, וכי הטעם הזה אלים כולי האי, וכן הקשה הרמב"ן (שם בד"ה התם).

ב. מה ההפרש בין אם אין זמן קודם התקנה לבין אחר התקנה.

ג. בגיטין בדף יז: אקשי' גזייה לזמן דידיה ויהביה ניהלה מאי, א"ל לרמאי לא חיישי', ופרש"י (בד"ה גזייה): "גזייה לזמן ויהביה ניהלה לאחר שכתב בו זמן חתכו כדי לחפות על בת אחותו וכו' וכשמוציאתו הרי היא בחזקת מגורשת ולא מיקטלה כו'". הרי שאם הזמן מחוק לא קטלי' לה, וכן דייקו התוס' (שם בד"ה גזייה).

הלכך נ"ל דקודם התקנה אם לא היה זמן בגט לא היו הורגים אותה למרות שהיה לנו להעמידה בחזקת אשת איש, מ"מ כיון שהיא יכולה לטעון שנתגרשה קודם לכך הרי שהצד שנתגרשה קודם הוא לפנינו, ולא קטלי' לה.

אולם לאחר התקנה הרי שטענתה היא מה שכתוב בגט ואם לא כתוב הוי כאין לה טענה. ולכן בהו"א בגיטין סברנו דכיון שהבעל יכול למחוק קודם וליתננו לה לכך אכתי לא פקעה הטענה דאפשר שהבעל קרע אותו ואזי לא נהרוג אותה. ולהכי תירצנו דלא חיישי' כלל לזה ובוודאי שהיא זאת שמחקה ולית לה טענה כאן, ומוקמי' לה בחזקת אשת איש וקטלי' לה .

הרי שמכיוון שיש יכולת לטעון את טענת המיעוט (לצד נגד החזקה או הרוב), לכך הצד הזה נעשה לפנינו ויש לחוש אילו, ולא אזלי' בתר החזקה או הרוב.

ראיה יב'. בגיטין בדף יח. ריש לקיש אמר שרבי שמעון אזיל בתר שעת הכתיבה של בגט רק לאלתר, אך מכאן ועד י' ימים לא, משום דחיישי' שמא פייס.

ופרש"י (יח: בד"ה שמא): "שמא פייס את אשתו בתוך כך ובא עליה והוי גט ישן".

הרי שמשמע שהחשש כאן הוא חשש אמיתי, שמא הבעל בא על גרושתו.

אלא שקשה שבדף כט: כתב רש"י (בד"ה ה"ג אמר רבה): "באומר בפני בי"ד בשעה שמסרן לשליח הרי היא נאמנת עלי כמאה עדים לעולם אם אערער לומר גט ישן הוא הריני מאמינה לומר שלא באתי בתוך הזמן אצלה, וכיון דמעיקרא הימנה תו לא מהימן לערער וכש"כ דאנן לא ליקו ולערער וכו' ".

הרי שכל החשש הוא משום ערעור הבעל, ולכך כיון שמעיקרא הוא האמין לה ואין הוא יכול לערער, אנו ג"כ לא נבוא לערער ולחוש.

וכן בדף עו: פרש"י (בד"ה שמא פייס): "שמא פייס כשהיה בא אצלה פייס קטטה שביניהם ונתייחד עימה ולאחר זמן אתי בעל מערער ואמר פייסתי".

הרי שהחשש הוא דווקא משום ערעור הבעל. וכן דקדקו התוס' (יח: בסוד"ה שמא) מדברי רש"י אלו.

לפי' נר' שרש"י ס"ל שמדינא לא היה לנו לחוש ולעורר ספיקות ולא היה לנו לחוש כאן, אך מכיוון שהבעל יכול לערער ולטעון זאת, ואחר שיטען הצד של הספק יהיה לפנינו ונבוא לחוש אליו, לכך תיקנו חז"ל לעשות את הצד הזה של הספק כבפנינו, והוי חשש אמיתי.

שהרי הטעם דאזלי' בתר חזקה או רוב הוא משום שאין הצד הנגדי לפנינו, והרי הכא הצד הנגדי לפנינו, ויש לנו לחוש אליו.

מסקנת האמור. דעת רש"י שמדינא אין לחוש לחששות רחוקות שאינן לפנינו, אלא שלגבי גט, תיקנו חז"ל ג' תקנות להחשיב את הצד של המיעוט לפנינו ולהופכו לספק אמיתי. והם תקנת אמירת ב"נ וב"נ ותקנת זמן בגט.

ראיה א'. בגיטין בדף ב. רבה אמר שצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם משום שאין בקיאין בלשמה.

והקשו הרמב"ן והריטב"א (בד"ה גמ' מ"ט) למה רבה לא חשש לשאר החששות שיש בגיטין.

ותירצו: "ואיכא למימר סתם ספרי דדינא מפקע פקיעי ודברים הללו דברים המסורים לסופרי הדיינים הם הלכך ליכא למיחש, אבל לשמה איכא למיחש דלמא איהו שקליה מבר מאתיה דשמיה כשמיה, וכו' ואע"פ שלא היה לנו לחוש לכך שאין חוששין לב' יוסף בן שמעון אא"כ הוחזקו כיון שיש לחוש למיעוטא דמיעוטא דספרי דלא גמירי א"נ דאיהו גופיה כתביה ודלמא אשכחיה בר מאתיה אצרוך רבנן למיחש למלתא".

דהיינו מדינא אין לנו לחוש ללשמה, אלא דמכיון שיש ב' חששות מיעוטא דמיעוטא דספרי דלא גמירי וחששא של מצא בן עירו ששמו כשמו רבנן תקנו לחשוש לכך.

ובהמשך דבריו כתבו (שם): "ואי קשיא לך וכו' ודלמא איהו אחתמיה בקרובים וכו' ולקלקולה נתכוון, הא לא קשיא דא"כ אפי' בנותן גט מידו לידה בא"י ליחוש ואין לדבר סוף, אלא לכולי האי לא חיישי' דכיון דלא ידעי' אנן אמאי ניקום ונערער, ובגמ' דא"י וכו' כלו' וכו' שאינו חשוד לקלקלה בידי שמים וכו' והיינו דאמרי' לקמן השתא מנקט נקיט ליה וערעורי קא מערער עלוהי וכו' אלא פעמים שמתחרט ובא ומערער לקלקלה בבי"ד וכו'".

הרי שטעם התקנה הוא משום חשש לערעור הבעל. א"כ הרמב"ן והריטב"א ס"ל דתקנת חכמים היא לחשוש לאלו החששות, וזאת אע"פ שמדינא לא היה צריך לחשוש להן, מ"מ מכיון שיש לחשוש שהבעל יערער ויוציא לעז לכך רבנן תקנו להחמיר לחשוש לאלו החששות. ואף הוה סלקא דעתין לחוש לעוד חששות אף בדברים שלא תקנו חז"ל, שהרי ס"ל שבאמת חששנו לאלו החששות.

ראיה ב'. ולגבי אם צריך לומר ב"נ וב"נ בשליח קבלה או כשהבעל נותן מדיו לידה.

כתב הריטב"א (שם, בתחילת דבריו): "השתא ודאי קא ס"ד דרבה לית ליה דרבא כלל ולא לרבא לדרבה וכו' וכיון שכן שמע מינה דהני חששי לאו מדינא וכו' אלא חששא בעלמא דלמא אתי בעל ומערער וכו' והיינו טעמא דבנותן גט מידו לידה לא חייש להכי כלל כיון דלאו דינא נינהו, וטעמא דחיישי לשליח המביא גט טפי מבעל הנותן משום דכל שהוא עושה ע"י עצמו לא חיישי' לאמלוכי, אבל כשהוא שולח הגט ע"י שליח פעמים שהוא נמלך ואתי בעל ומערער ומפני ערעור זה תקנו רבנן הא מלתא ואע"פ שאין בדין להאמינו, מ"מ ליבן של בני אדם נוקפן ושמא תישאר עגונה וכו'".

הרי דס"ל שמדינא לא היה לחוש לאלו החששות, אלא שחכמים תקנו לחוש לאלו החששות, ומפני הלעז שעלול להיות ע"י ערעורו של הבעל, אולם בכה"ג שהאישה מתגרשת מיד בנתינת הבעל ליכא למיחש לזה, וכ"כ הריטב"א בדף ג. (בד"ה אתי בעל) .

וכן הר"ן (בדף ב. בדפי הרי"ף בד"ה וכתב) כתב ששליח קבלה א"צ לומר ב"נ וב"נ, וביאר שהטעם הוא: "וטעמא דמילתא דכיון דמדינא לא צריך אלא מפני חשש שמא יבוא הבעל ויערער, אין לחוש לערעורו אלא כשהוא נותנו לשליח להולכה לפי שבשעה שהגט יוצא מתחת ידו אינו גומר ומגרש עדיין ולפי' חוששין שהוא ימלך ויערער, אבל כל שהוא נותנו לידה או ליד שליח לקבלה הרי בשעה שהגט יוצא מתח ידו גומר ומגרש וכיון שאין לחוש שמא יבוא ויערער האשה מותרת". הרי שדעתו כדעת הרמב"ן והריטב"א.

ראיה ג'. וכן הריטב"א (ה. בד"ה ופריק דה"ק) ס"ל שרק לאחר שלמדו לא מפקי' את האשה אם נשאת כשלא אמר ב"נ וב"נ, אך קודם שלמדו אף אם נשאת האשה מפקי' לה.

וזה דלא כתוס' (ה: בד"ה אי בעית) שסוברים שאף קודם שלמדו לא מפקי' לה כיון שהתקנה היא משום לעז, ואין להוציא אישה מבעלה משום לעז.

אולם נר' שהריטב"א חולק על התוס' וס"ל שלמרות שתקנו לומר ב"נ וב"נ בשביל הלעז, מ"מ התקנה היא שחוששים חשש אמיתי לב' החששות, ולכן אף אם נשאת מפקי' לה שהרי היא ספק אשת איש מדרבנן.

ראיה ד'. מדברי הרשב"א (ג: בד"ה ר"א אי) נר' דס"ל שאפשר לומר שתקנת ב"נ וב"נ תהיה רק דין לכתחילה, ודלא כתוס' (שם בד"ה דתנן) דס"ל שלא היו מתקנים משום לשמה בדבר שבדיעבד כשר.

ונר' שסברת הרשב"א היא, שאם התקנה היתה רק משום לעז, אזי בודאי שמכיון שבדיעבד כשר לכך סוף סוף אין פה לעז . אך אם התקנה היא שחוששים למיעוט, אזי אף אם החשש הוא רק לכתחילה הרי ששייך לחוש אליו.

ראיה ה'. בדף סד. אמר רב הונא שאם הבעל אומר שנתן את הגט לפקדון והשליש אומר שהבעל נתן לו את הגט לגירושין אזי הבעל נאמן.

והקשה הרמב"ן (בד"ה ר"ה אמר) שלפ"ז קשה, וכי היאך שליח יכול להביא גט ממדינת הים והרי תמיד הבעל יכול לערער.

אולם ניתן לשים לב, שהרמב"ן לא התקשה כתוס' (בד"ה בעל) מה הועילו חכמים בתקנתן, הא אכתי מצי הבעל לערער (ומשגחי' בערעורו).

ונר' שאם התקנה היא משום לעז א"כ מובנת קושיית התוס' מה הועילו חכמים בתקנתן דהא אכתי איכא לעז. אך הרמב"ן ס"ל שהתקנה היא שחוששים למיעוטא (ותקנו לחוש למיעוטא בגלל הלעז), ומ"מ התקנה מועילה מ"מ להסיר כמה חששות.

ראיה ו'. בדף ה: הרמב"ן (בד"ה והא דאקשי' והא) הביא את הראב"ד (מובא בס' הזכות א: בדפי הרי"ף) שהוכיח מזה שהאמוראים הצריכו (בדף ה:) להעיד על הלשמה, הרי שמוכח דקי"ל כרבה.

והרמב"ן דחה את דבריו, וכתב: "ורגיל אני לומר דאע"ג דלית ליה לרבא דרבה וכו' מ"מ צריך שיהא עדותו במה שאמר בפני נכתב עדות גמורה והיינו לשמה למאן דבעי כתיבה לשמה ולא משום שחששו לשאינן בקיאים וכו' אלא כיון דמשום גזירה דלא ליתי לאחלופי הוא אם לא אמר לשמה כיון דבעי כתיבה לשמה לא הויא עדות גמורה וכיון שאין אותה עדות מועילה כלום הרי היא כמי שאינה וכו' וכל זה איננו שוה לי ולא נכון ומחוור בעיני (התירוץ שכתב למעלה) אבל אין מה שהקשנו קושיא דאע"ג דלא חיישי' לשמה צריך לעמוד על כל אות ואות וכו' שאם אינו עושה כן אינו יכול לומר ב"נ והו"ל משנה מטבע שטבעו חכמים ואתי נמי לאיחלופי וכו'".

ולכאו' אם התקנה היתה בשביל לעז, א"כ מה שייך להצריך ג"כ משום לשמה, שהרי באמת אין כאן שום חשש, ורק כדי להסיר את הלעז תיקנו לומר ב"נ וב"נ.

אלא נר' שהתקנה היתה לחוש למיעוט, וא"כ יש לנו לומר שכיון שחששו למיעוט נחשוש ג"כ לשאר החששות של שאר המיעוטין (ועי' במלחמת השם, בדף מו. בדפי הרי"ף) .

ראיה ז'. בדף ט. הרמב"ן (בד"ה אם יש) כתב דלא טעני' בגט טענת מזויף.

נר' מזה דס"ל דהא דחיישי' בגט והצרכנו לומר ב"נ וב"נ זה רק חומרא בעלמא, ולא מעיקר הדין.

ראיה יא'. בטעם שלא תקנו לומר ב"נ וב"נ בקי', כתב הריטב"א (בדף י. בד"ה אלא): "וכתב רבינו נר"ו דטעמא משום דמדינא לא היה צריך סתם ספרי מיגמר גמירי אלא שחששו רבנן לעירעורי הבעל ותיקנו דלימא הכי, ובגיטין הוא דאיכא למיחש להכי, אבל בקי' ליכא למיחש כלל וכו'".

דהיינו התקנה איננה הסרת הלעז כדי להקל, אלא היא חומרא דרבנן שצריך לחשוש לאלו החששות.

ראיה יב'. בדף ב: לגבי הא דאמרי' דלרבא באתיוהו תרי לא בעי דלימרו ב"נ וב"נ. כתב הרמב"ן (בד"ה רבא) דהטעם הוא משום שחכמים לא חששו שהבעל זייף ושלח ולכך כיון דידעי' שנתן להם (שהרי יש שנים שאומרים שעשאן שליחים) לכך לא חיישי' עוד.

ולפ"ז הוא התקשה למה בשליח א' בעי' דיימר ב"נ וב"נ. ובתירוצו הב' כתב דמדאו' שליח עם גט מקוים נאמן אף נגד הבעלים, דהא הימניה ולהכי קיים גיטו, וממילא נאמן הוא אף על שליחותו.

הרי לפ"ז עולה דבעי' דמדינא יהא נאמן על היותו שליח, ומשום שהתקנה היא דחיישי' באמת למיעוט .

ראיה יג'. בדף ט. כתבו הרמב"ן (בד"ה והא דאמרי' בשמעתין ערער) והר"ן (שם בד"ה מתני') דבא"י אם נתן לאשה גט בלי לומר ב"נ וב"נ יכולים הלקוחות לערער, אך אם אמר ב"נ וב"נ אינם יכולים לטעון דהוי לכשתנשאי לאחר תטלי כתובתך (מדרש כתובה).

והוסיף הר"ן: "אבל כל שלא אמר ב"נ וב"נ אינה גובה מן הלקוחות שהרי לא התירוה להינשא, אלא שאם נישאת אין מוציאין אותה אא"כ בא בעל וערער כו'".

הרי שאף בא"י כל עוד השליח לא אמר ב"נ וב"נ לא קרי' באישה לכשתנשאי לאחר, ולכתחילה צריך לומר ב"נ וב"נ.

ונר' שהטעם בזה הוא משום דבאמת יש מיעוטא דמיעוטא שהגט פסול, ואע"ג דמדינא אין זה מעכב, מ"מ לכתחילה חיישי' ליה (דהא דלא חיישי' בעלמא למיעוט היינו משום הנהגה, ולא הוי היתר מדין ודאי, ולכך כאן חז"ל הנהיגו לחוש אליו).

ראיה יד'. בדף ח. אמר רנב"י דלר"י המביא גט בספינה בים הגדול שבשורת א"י כמביא מא"י וא"צ לומר ב"נ וב"נ, ומשום דר"י ס"ל שזה נכלל בגבולות א"י הכתובים בתורה.

ולכאו' יש להקשות למה א"צ לומר ב"נ וב"נ, והרי אין בקיאין שם בלשמה וכן אין השיירות מצויות שם.

ותירץ הרמב"ן (ה. בסוד"ה אי הכי): "ולאו משום דלא תחלוק (בא"י) כו' אלא שאם הוא כא"י לשאר דברים אין לחלוק ביניהם לעניין גיטין שלא גזרו מתחילה בים, ואם היה כחו"ל הרי אין עדים מצויים לקיימו שנוציא זה מכלל הגזירה".

הרי דס"ל שהתקנה לומר ב"נ וב"נ היא חומרא דרבנן ולכך אף שהים זה מקום שאין בו טעם לא לומר ב"נ וב"נ, מ"מ היות והוא טפל למקום שא"צ לומר ב"נ וב"נ הרי שאין הוא בכלל החומרא .

ראיה טו'. בדף טו. תנן המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב כולו ובפני נחתם חציו (רק בעד א') פסול, וא"ר חסדא דאף אם יש ב' עדים על חתימת הב' פסול משום דבעי' או כולו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים. ודחה זאת רבא, ולמסקנת הגמ' אסיק רב אשי דאף אם או' אני הוא העד הב' פסול מטעמא דר"ח.

ובטעמא דרב חסדא כתב הריטב"א (בד"ה אר"ח): "אפשר לפרשה כפשטה דר"ח סבר דשליח לא הימנוהו רבנן לחצאין, א"נ אפשר לפרש דטעמא דר"ח משום דקסבר דכיון דלאו כולו התקנת חכמים הוא אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא וכו'".

ודחיית רבא היא שאדברה הכי עדיף טפי, וכן ליכא למיחש לאיחלופי (ע"ש בטעם הדבר).

ובדעת רב אשי, כתב הריטב"א (טו: בד"ה אלא אר"א): "והא דאמר או כולו בתקנת חכמים פי' בדרך תקנת חכמים שיאמר ב"נ וב"נ, ואי קשיא לך ומי איכא מידי דאילו אמר ב"נ וב"נ כשר, ואילו אמר אני כתבתיו פסול, ואיכא למימר דשאני הכא דהו"ל כנוגע בעדות וכו'".

נר' דכוונתו שהטעם של רב אשי הוא משום שזה עדות לחצאין או משום דאתי לאיחלופי וכדרב חסדא, אלא דאוקים בכה"ג דלא יקשה מי איכא מידי כו', משום שזה שונה דהו"ל כנוגע בעדות.

ואף הרמב"ן (טו. בד"ה מי) כתב דטעמא דרב אשי הוא משום דלא תקון רבנן להאמין ליחיד לחצאין.

א"כ ס"ל לרמב"ן ולריטב"א שאמירת בפני נכתב ואמירת בפני נחתם הוו ב' עדויות, ומדינא אם אמר רק א' מהם היה לנו להאמין לו לאותה העדות, אלא שמ"מ רבנן לא תקנו להאמין לחצאין (או שחששו לאחלופי).

הרי שברור שאם תקנת ב"נ וב"נ היתה רק כדי למנוע לעז, אזי כיון שכל עוד שלא קיים גם את הכתיבה וגם את החתימה הרי שעדיין שייך לעז, ואין לנו להחשיב את אמירתו בפני נכתב לכלום כל עוד לא אמר ג"כ בפני נחתם, שהרי הכל תקנה א'.

אלא ע"כ דס"ל שהתקנה היא לחוש למיעוט, ולכך אף אם אמר בפני נכתב בלחוד, הרי שמ"מ היה לזה להועיל כדי להסיר את החשש האמיתי שיש לנו באותו עניין של העדות.

ראיה טז'. הרמב"ן (ג. בד"ה ה"ג אטו) ס"ל שהטעם שלפי רבא לא מועיל אם השליח או' ידעתי, הוא מפני שהוא משנה ממטבע שתקנו חז"ל.

הרי שמדינא אף אמירת ידעתי היתה יכולה להועיל אם לא הטעם של משנה ממטבע שתקנו חז"ל, וזאת למרות שחכמים לא תקנו שזה יועיל, והיינו משום שמכיון שאמר ידעתי הרי שדבריו הועילו לנו להסיר את החשש האמיתי שהיה לנו באותו עניין.

ראיה יז'. הרמב"ן (ז. בדפי הרי"ף, במלחמות) והריטב"א (ד: בד"ה והא דאמרי') ס"ל דהא דאמרי' דרבה אית ליה דרבא לכולה מילתא קאמרי' ואף את הטעם של איחלופי אית ליה.

ואין הם סוברים שאין רבה סובר את הטעם של איחלופי להצריך לומר בפני נכתב, אלא שמכיון שבלא"ה צריך לומר ב"נ וב"נ הרי שזה בכלל (עי' בדבריהם במאי נפ"מ, וכן דעת התוס', טז: בד"ה אלמא).

ונר' שטעמם הוא משום שהם סוברים שמה שהוצרך לומר ב"נ וב"נ היינו משום שחששנו למיעוט, ואע"ג שלא היה לנו לחוש למיעוט הזה לכתחילה, מ"מ השתא יש לנו לחוש לה.

א"כ הרמב"ן והריטב"א ס"ל דרבנן תקנו לומר ב"נ וב"נ משום שיש ב' מיעוטין של חששות, ותקנו חז"ל לחוש להם, אע"ג שמדינא לא היה לנו לחוש להם, מ"מ כדי לצאת מלעז תקנו חז"ל לחוש להם. והרמב"ן הולך לשיטתו דהא דאזלי' בתר רוב או חזקה היינו בתורת הנהגה אך אכתי קיים הצד של המיעוט, ובנדו"ד החליטו חז"ל לחוש אליו ולא לנהוג כמו הרוב או החזקה.

כפי שראינו לעיל דעת הרמב"ן והריטב"א שמדינא לא היה לנו לחוש בגט הבא מחו"ל ללא לשמה או למזויף, משום שזה חשש רחוק ויש לנו לילך אחר הרוב. אולם רבנן החמירו לחוש למיעוטין במקרה זה, ולא לנהוג אחר הרוב.

כעת נראה עוד תקנה בגט בה חז"ל החמירו לחוש למיעוט.

ראיה יח'. בדף יז: ר' יוחנן אמר שתקנו זמן בגיטין שמא יחפה על בת אחותו, ור"ל אמר משום פירות, והוא לא אמר כר"י משום דזנות לא שכיחא. ואקשי אביי לר' יוסף והא תנן דגט בלי זמן כשר בדיעבד וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן. ושני ליה דאהני לכתחילה. ותו אקשי ליה גזיה לשטר ויהבה ניהלה מאי. ושני ליה לרמאי לא חיישי'.

וכתב הריטב"א (בד"ה ופרקי' לרמאי): "לרמאי לא חיישי', פי' בדבר הניכר כזה וכו' ואיכא למידק התינח היכא דזנתה בלא עדים, אבל אם זנתה בעדים והתראה ודאי גזיה ליה כי היכי דלא תיהרג, י"ל כי תקון רבנן זמן בגיטין משום בת אחותו לאו עיקר תקנה כדי שלא לחפות עליה שלא יאמרו שא"א זנתה ומוטב (לבעל ולאישה) שיאמרו (עלמא) שפנויה זנתה ולא אשת איש, וכיון שכן לא גזיה ליה וכו'".

ונר' דכוונתו דרבנן תקנו דחיישי' לגט מוקדם מכיון דאיכא למיחש שיחפה משום לעז או משום שלא תיהרג. ומ"מ התקנה עצמה היא לחוש חשש אמיתי לגט מוקדם.

הרי שדעתו שחז"ל החמירו לחוש למיעוט. ונר' שטעמו משום שהמיעוטין קיימים אלא שרק בתורת הנהגה אין חוששים להם בעלמא, אך היות וסוף וסוף הם קיימים מצו חז"ל להחמיר ולחוש להם.

מסקנת האמור. דעת הרמב"ן והריטב"א שמדינא כשיש חשש שהוא בצד המיעוט (מפני שהוא נגד הרוב או נגד החזקה), יש לנו להתעלם ממנו ולנהוג אחר הצד של הרוב. וכן היה צריך להתנהג לגבי גט הבא מחו"ל או לגבי גט בלי זמן, אלא שחז"ל החמירו בזה מפני שלא רצו שייצא לעז על גיטין, ותקנו לחשוש לחששות רחוקות, ולכך צ"ל ב"נ וב"נ ולכתוב זמן בגט, שע"י כך נסיר את החששות שבמיעוט.

ראיה א'. בגיטין בדף ב: אמרי' שהטעם שצריך לומר ב"נ וב"נ, לפי רבה הוא מפני שאין בקיאין לשמה, ולפי רבא הטעם הוא מפני שאין עדים מצויין לקיימו. ואקשי' ליבעי תרי, ומשני' סתם ספרי מיגמר גמירי (לרבה) או עדים החתומים על השטר נעשתה כמי שנחקרה עדותן. ומ"מ רבנן אצרוך עדות, אלא שהקילו משום עיגונא. ואקשי' והא הוי חומרא דהא אם יערער הבעל יפסל הגט (משא"כ אם היו ב' עדים אזי אין הגט היה נפסל), ומשני' דלא אתי לאורועי אנפשיה.

וכתבו התוס' (ג. בד"ה חד): "יש לפרש דפסיל ליה ממש אע"ג דלא מהימן וליכא אלא לעז בעלמא מיפסל וכו', ומיהו אין נר' לר"י לפרש כן שיהא פסול משום לעז בעלמא וכו', ונר' לפרש ופסיל ליה היינו שיאמינו ללעז אבל מ"מ הגט כשר".

וכתב המהרש"א: "יש לדקדק בדבריהם וכו' מאי ס"ד דמהני ב"נ דהא אכתי איכא לעז ומעיקרא נמי לא הוה אלא לעז וכו', ויש ליישב דוודאי דמעיקרא קודם שאו' ב"נ אם יבוא ויערער הגט פסול דחיישי' למיעוטא וכו'".

וכדבריו מפורש בתוס' רא"ש (בד"ה חד), וז"ל: "וכן צריך לפרש מילתא דרבא דלקמן חד אתי בעל ומערער ופסיל ליה דלעז בעלמא קאמר ולא שהיא הגט פסול, דאם לא כן מה הועילו חכמים בתקנתם לפי סברת המקשה דהא אפי' בלא ב"נ וב"נ תוכל האישה להינשא כל זמן שאין הבעל מערער כמו בא"י דלא חיישי' לזיוף ואפי' אם יאמר נמי בפני נכתב אם יאמר הבעל מזויף יהא פסול עד שיתקיים א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם".

הרי שהם סוברים שלמרות שבלא העדות ערעור הבעל היה מועיל לפסול את הגט, מ"מ הטעם שהיינו צריכים לתקן לומר ב"נ וב"נ היינו משום חשש לעז, ולא משום החשש שהבעל יפסול הגט. זאת אומרת שהתוס' והרא"ש סוברים שתקנת חז"ל היא לחוש להוצאת לעז, אך אין כאן חשש אמיתי לפסלות הגט.

ראיה ב'. במקרה שהבעל הוא המגרש, כתבו התוס' (ב: בד"ה, הב', לפי שאין): "קשה מאי שנא הוא משלוחו אי חיישי' שמא לא נעשה לשמה, וטעמא דאמר לקמן מינקט נקיט ליה בידיה ואיהו מערער עלויה למה לא יערער אם מתחילה לא ידע דבעי' לשמה והשתא ידע, ואו' ר"י דמסקי' בסמוך דרוב בקיאין הן וסתם ספרי גמירי וליכא אלא לעז בעלמא דמסתמא שלא כדין יערער, והכא שמביאו הבעל בעצמו ליכא למיחש אפילו ללעז דתו לא מערער וכו'".

דהיינו בהו"א התוס' סברו שהחשש לערעור הוא חשש אמיתי. אלא שבתירוץ הם סוברים שבאמת מדינא אין כאן שום חשש, אלא כל התקנה רק משום חשש מלעז בעלמא, ואילו מן הדין אין לנו לחוש לזה. וע"י תקנת חז"ל לא יבוא הבעל לערער שלא כדין היכא שהוא עצמו גירשה.

ולפ"ז נר' שלפי התוס' שליח קבלה ג"כ יהיה צריך לומר ב"נ וב"נ, שהרי אין הבעל עצמו נתן לאישה. וזאת דלא כדברי הר"ן (ב. בד"ה הרי"ף בד"ה וכתב) שסובר ששליח קבלה א"צ לומר ב"נ וב"נ משום שנגמרו הגירושין על ידי הבעל, לכן אין הבעל יבוא לערער.

אך התוס' סוברים שהתקנה היא בשביל לעז שלא כדין, ולהכי רק כשהבעל עצמו מביא לאישה אין לחוש לזה.

ראיה ג'. באמת התוס' (ב: בד"ה (הא') לפי, בד"ה ורבנן. ועי' בתוס' רא"ש בד"ה לפי, והדברים נכונים אף לדבריו, ע"ש) סוברים שהחשש של לשמה הוא שהבעל יטעון שהסופר כתב את הגט להתלמד, והבעל החתים עליו עדים ולא קיבל לעיקר את דין לשמה.

הרי שהתוס' סוברים שטענת הבעל היא טענה מומצאת. וא"כ מסתבר שאין טענו כדין, ולא נחוש אליה מעיקר הדין, אלא רק משום לעז בעלמא חיישי' כאן .

ראיה ד'. בדף י. אמרי' דבקי' לא בעי' לומר ב"נ וב"נ, וכתבו התוס' (בד"ה כל): "כל הני ליתנהו בקי' דמוליך ומביא בגט (דצריך לומר ב"נ וב"נ) משום עיגונא, אבל כאן אם תרצה לא תקבל הנך קי".

דהיינו בעלמא טעני' מזויף (ב. תוד"ה ואם), אלא שמ"מ בגט היקלו משום עיגונא שאם אמר ב"נ וב"נ מהני, משא"כ בקי' שלא הקלו בזאת.

הרי דס"ל לתוס' דתקנת ב"נ וב"נ היא תקנה לקולא (ודלא כרש"י שסובר שהתקנה היא לחומרא, עי' לעיל שיטת רש"י בראיה ו'). ואזלי לשיטתייהו שהחשש הוא משום לעז בעלמא, והתקנה באה להקל שמספיק באמירת ב"נ וב"נ להסיר את הלעז .

ראיה ה'. התוס' רא"ש (ד: בד"ה והוינן) כתב שאפשר שאלם יוכל לומר ב"נ וב"נ לפי רבה.

ונר' שמכיון דס"ל שאין האמירה הזאת עדות גמורה, אלא היא נועדה רק כדי למנוע לעז בעלמא, לכך מועילה אף עדות אלם.

ראיה ו'. התוס' (ה: בד"ה אבע"א) סוברים שאם האישה נשאת בלי שאמרו ב"נ וב"נ אזי היא לא תצא.

ונר' דאזלי לשיטתייהו, שהיות והתקנה היא רק בשביל לעז בעלמא, אזי בוודאי שאין בכוח התקנה להוציא אישה מבעלה.

ראיה ז'. בדף ה: אר"א שאף אם לא כתב בגט אלא רק שיטה א' לשמה סגי בזה. ופירשו התוס' (בד"ה אפי'): "פי' שלא ראה אלא שיטה א' דמסתמא סיימו לשמה".

ולכאו' אם החשש ללא לשמה היה חשש אמיתי, א"כ היאך תועיל סברת המסתמא, הרי בעי' עדות כדי להסיר את החשש. אלא נר' שהתוס' סוברים שהחשש כאן הוא רק משום לעז בעלמא, ולכך סגי בזה שראו שיטה א' ונאמר סברת מסתמא ויהיה סגי בזה.

ראיה ח'. בדף ה. אמרי' בשיטת רבה שלאחר שלמדו דין לשמה מי שיכול (להעיד) צריך לומר ב"נ וב"נ גזירה שמא יחזור דבר לקלקולו, ומי שאינו יכול (כגון שנתחרש קודם הנתינה) אין צריך לומר זאת. ואמרי' שהאישה עצמה שהביאה גיטה צריכה לומר ב"נ וב"נ ומשום שלא תחלוק בשליחות.

ולכאו' ק' אמאי לא נאמר שגם מי שנתחרש יצטרך לומר ב"נ וב"נ משום שלא תחלוק בשליחות. וכתבו התוס' (בד"ה שלא): "שלא תחלוק בשליחות, פי' בשליחות דיכול". דהיינו תקנו רק מי שיכול צריך לומר ב"נ וב"נ.

ונר' שאם התקנה היתה לחוש ללא לשמה אזי לא היה שייך לחלק בין האנשים, שהרי החשש אצל כולם הוא חשש שווה, ועד שלא העידו מידי ספק לא יצאנו. אלא נר' שהתוס' סוברים שכל התקנה היא רק משום חשש ללעז, ולכך אפשר לומר שרק ביכולים להעיד ב"נ וב"נ תיקנו (לאחר שלמדו).

ראיה ט'. התוס' (ג: בד"ה דתנן) ס"ל שרק על דברים הפוסלים את הגט בדיעבד שייך להצריך לומר ב"נ וב"נ. וזה דלא כרשב"א (שם בד"ה ר"א) שסובר שאף על דינים לכתחילה שייך להצריך לומר כן.

ונר' שאם החשש הוא חשש אמיתי, הרי ששייך להצריך לומר ב"נ וב"נ על מנת להסיר את אותו חשש למרות שבדיעבד אין החשש מעכב. אך התוס' היות וסוברים שהתקנה היא רק משום לעז, הרי שאם הגט כשר בדיעבד ממילא לא שייך כאן לעז כלל (שאף אם לא התקיים הדבר, סוף סוף הגט כשר ואין כאן לעז).

ראיה י'. בדף סד. א"ר הונא שאם הבעל טוען שנתן את הגט לשליש לפקדון, והשליש טוען שנתן לו לגירושין הבעל נאמן.

וכתבו התוס' (בד"ה בעל): "וא"ת וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן שתקנו לומר ב"נ וב"נ משום דאי אתי בעל ומערער לא משגחי' ביה, אכתי יערער שיאמר לפיקדון נתתי וכו'".

ולכאו' אין דבריהם ברורים, והרי התקנה מועילה מ"מ להסיר את החששות של לשמה ושל מזויף. אלא נר' שהתוס' סוברים שכל התקנה היא משום לעז, ולכך כיון שעדיין שייך לעז, הרי שקשה מה הועילו חכמים בתקנתם.

ראיה יא'. בדף ח. א"ר נחמן בר יצחק דהא דתניא המביא גט בספינה כמביא בא"י רבי יהודה היא שסובר שכל שכנגד א"י הרי הוא כא"י.

והקשו התוס' (בד"ה ר"י): "אבל ק' וכי ר"י היה מכיר בכל א"י שעד אוקיינוס שכולם היו בקיאים לשמה או שעדים מצויין לקיימם שאין צ"ל ב"נ וכו'".

ותירצו התוס' שאין ליבשה שמעבר לאוקיינוס שם א"י (לעניין זה) או דאה"נ היה ידוע שהיו בקיאין שם בלשמה.

ולכאו' היה נר' לתרץ שלמרות שאין בקיאין שם בלשמה ואין העדים מצויין שם לקיימו, מ"מ מכיון שזה נחשב לא"י לכל הדברים הרי שזה לא נכלל בתקנה שהחמרנו אלא כשאר א"י יחשב, ואכן כעי"ז כתב הרמב"ן (ה. בסוד"ה והא דאקשי' והא).

אולם נר' שהתוס' סוברים שהתקנה לומר ב"נ וב"נ היא תקנה להקל, ועניינה לבטל את הלעז, ולפי' כל מקום ומקום דייני' ליה באפי נפשיה אם שייך להקל בו.

ראיה יב'. אכן הרא"ש (פ"א סימן ח) סובר דבא"י שאין צ"ל ב"נ וב"נ, האישה שנתגרשה ולא אמרו לה ב"נ וב"נ קרי' בה 'לכשתנשאי לאחר' והיא מותרת להינשא לאחר וגובה כתובתה מבני חורין ואף שלא בפני הבעל דנחתי' לנכסי הבעל.

הרי שבא"י ההיתר להינשא מבלי לומר ב"נ וב"נ הוא בתורת ודאי ולא משום ספק, שמכיון שאין לעז אין לחוש לכלום, שהמיעוטין הם כמאן דליתא דמו.

ראיה יג'. בדף ב: אמרי' דלרבא דמשום זיוף בעי' למימר ב"נ וב"נ, אם הביאוהו ב' שלוחים א"צ לומר ב"נ וב"נ.

וכתבו התוס' (בד"ה דאתיוה) והרא"ש (פ"א סימן ב) דהיינו משום דכיון דאמרו שהם השליחים של הבעל סגי בזה, דלא חיישי' שהבעל זייף ושלח, דאינו מתכוון לקלקלה בידי שמיים.

והוסיף הרא"ש (פ"א סימן ב): "אבל בחד (בשליח א') אי לא אמר ב"נ וב"נ מצי למימר בעל לא שלחתיו ומזויף הוא, אבל כי אמר ב"נ וב"נ לא מצי למימר בעל לא שלחתיו אע"פ שאין עדים שעשאו שליח דכי היכי דהימנוהו רבנן לומר ב"נ וב"נ הימנוהו נמי לומר שהבעל עשאו שליח כיון שהגט יוצא מתחת ידו ולא מצי בעל מכחיש ליה". דהיינו מכיון שאומר שהכל נעשה בפניו ושהוא נשלח, האמינו לו חכמים לכל דבריו.

ונר' שהם סוברים שהחשש הוא רק משום לעז ולכן אין אנו צריכים נאמנות גמורה, אך אם החשש היה חשש מדינא אזי בוודאי שלא היה מספיק אמירתו .

ראיה יד'. בדף טו. תנן שאם אמר בפני נכתב כולו ובפני נחתם חציו (ע"י עד א') פסול, וא"ר חסדא שהוא הדין במקרה שב' עדים מעידים על חתימתו של העד הב', ומשום דבעי' או כולו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים. ודחייה רבא, ואסיק רב אשי שהוא הדין אם השליח או' אני הוא עד שני, וג"כ הטעם מטעם או כולו וכו'.

ובדעת רב חסדא, כתבו התוס' (בד"ה או כולו בתקנת): "קסבר דלא דייק השליח כ"כ כשאין כל העדות מתקיימת על ידו, ורבא סבר דמ"מ דייק שפיר".

דהיינו בעי' שיהא כולו כתקנת חכמים שבזה הוא מדויק יותר. הרי דס"ל לתוס' שאמירת בפני נכתב ואמירת בפני נחתם הכל אמירה א' ועדות א'.

ובדעת רב אשי, כתבו התוס' (טו: בד"ה אני): "ונר' לר"י כמו שאו' בירו' דכי אמר אני הוא עד ב' נעשה כנוגע בעדותו, דנראה דלכך הוא בא להעיד על חתימת הגט כדי שתתקיים עדות חתימתו, וא"ת כיון דטעמא משום הכי הוא למה לי למימר משום או כולו וכו' וי"ל משום דלאו טעמא גמור הוא זה אי לאו טעמא דאו קיום הגט דאין זה נוגע בעדות ממש".

דהיינו תיקנו שאמירת בפני נכתב ואמירת בפני נחתם יהיו אמירה א' ועדות א', בשביל שלא יראה נוגע בעדות.

ראיה טו'. בדף ג. אמר רבא שרק אם השליח שמביא את הגט אומר בפני נכתב מהני.

וכתבו התוס' (בד"ה הכא): "אבל (אם אומר השליח) ידעתי אין מועיל וטעמא דכשאמר בפני נכתב ונחתם דייק טפי דמרע אנפשיה טובא וכשאמר בפני נעשה הכל והוא לא ראה מכשיאמר ידעתי". וכתבו עוד (בד"ה אטו) דאף לרבא לא מהני ידעתי מהאי טעמא.

הרי דהתוס' ס"ל דבפני נכתבו ובפני נחתם הכל תקנה א', ואם התקנה היתה משום חשש אמיתי, הרי שכשאומר בפני נכתב הועיל לנו מ"מ כדי להסיר את החשש בכתיבה, וכנ"ל גבי חתימה.

אלא נר' שהתוס' סוברים שהכל משום לעז, ולכך האמירה חייבת להיות כזאת שמסירה לגמרי את האפשרות ללעז, דהיינו גם על הכתיבה וגם על החתימה.

א"כ עלה בידינו שדעת התוס' שמכיון דסתם ספרי מיגמר גמירי, וכן מכיון דלא חציף איניש לזיופי הלכך הגט היה צריך להיות כשר (משום רוב או חזקה) לגמרי מדינא. אלא שמ"מ חכמים תקנו לומר ב"נ וב"נ כדי למנוע שלא יצא לעז שלא מן הדין על הגט.

ראיה טז'. בדף יז: אמר ר' יוחנן דתקנו זמן בגט שמא יחפה על בת אחותו, וריש לקיש לא סובר טעם זה מפני שזנות לא שכיחא.

וכתבו התוס' (בד"ה זנות): "פי' זנות בעדים ובהתראה לא שכיח, אבל לא בעי למימר דשום זנות לא שכיח, דהא בריש כתובות תקנו שתהא בתולה נשאת ביום הד' שאם היה לו טענת בתולים ישכים לבי"ד דחיישי' לאיקרורי דעתא ומסתברא איכא למיחש לשמא תזנה משלמא זנתה וכו'".

וביאור דבריהם הוא שמה שריש לקיש אמר שזנות לא שכיחא כוונתו דווקא לזנות בעדים ובהתראה, והוסיפו שאצלנו החשש הוא שמא תזנה ויש לחוש לשמא תזנה יותר מאשר לשמא זנתה .

אלא שצריך לברר למה אצלנו החשש נחשב שמא תזנה, והרי החשש הוא ג"כ שמא זנתה קודם לזמן הכתוב בגט.

וביאר זאת התפארת יעקב (נמצא על התוס' הנ"ל): "הכוונה דחששו שמא תזנה מחמת שיוכל לחפות עליה בנתינת הגט וכדי לגדור הזנות תקנו הזמן וממילא לא תזנה דאין לה סמיכה שיחפה עליה להצילה ממיתה וכו'". דהיינו התקנה היא כדי למנוע זנות.

ונר' שר' יוחנן סובר דאף דלא שכיחא, מ"מ תקנו זאת כדי למנוע זנות (ראה תוס' רי"ד בד"ה ר"י).

ונר' שסברת התוס' היא שמכיון שיש רוב לכך הגט הוגדר כוודאי כשר ואין לנו לחוש לשמא זנתה, ולכך ע"כ צ"ל שהתקנה היא רק כדי למנוע זנות עתידית.

מסקנת האמור. מדינא גט שבא מחו"ל או גט שאין בו זמן כשר, אלא שחז"ל חששו ללעז ולכך הם הצריכו לומר ב"נ וב"נ ולכתוב זמן בגט כדי להסיר את הלעז. אך אין הם חששו לצדדי המיעוט (לא לשמה או למזויף או למא זנתה) כלל, שמכיון שיש רובא להכשיר אין מה לחשוש, ורק להסיר הלעז תקנו.

חז"ל תיקנו לומר בפני נכתב ובפני נחתם בגט הבא מחו"ל, ומשום חשש שלא נכתב לשמה או משום חשש שהוא מזויף.

והנה מדינא היות ויש רוב או חזקה להכשיר את הגט, הרי שמדינא לא היה לנו לחוש כלל לגט, והיה לנו להכשירו אף בלי אמירת ב"נ וב"נ.

ונחלקו הראשונים במהותה של התקנה הזאת.

דעת רש''י, שהטעם שאנו הולכים אחר רוב או אחר חזקה, היינו משום שהצד של הספק שבמיעוט הוא כאילו לא לפנינו ואין לנו לחוש אלא לצדדים שלפנינו. ולפיכך תקנת חז"ל אצלנו היא, שהצדדים של הספק שמא הגט פסול יהיו לפנינו, וממילא הו"ל גט ספק פסול. ולפי' אם יאמרו ב"נ וב"נ סגי בזה להסיר את הספק.

דעת הרמב''ן והריטב''א, שמה שאנו הולכים אחר רוב או חזקה, היינו בתורת הנהגה, שיש לנו לנהוג אחר הצד של הרוב או החזקה, ולא לחוש לצד השני. ולפיכך תקנת חז"ל אצלנו היא, שלמרות שבד"כ אין לחוש לצד של המיעוט, מ"מ היות ויכול לצאת לעז על הגט, לכך החמירו חז"ל לחוש כאן לצדדים הרחוקים של פסלות הגט, ולחשוש למיעוטא.

דעת התוס' והרא''ש, שמה שאנו הולכים אחר הרוב והחזקה היינו מתורת וודאי גמור, ששם הדבר נקבע כשמו של הרוב או החזקה, ולכך אין לנו לחוש כלל לצד של המיעוט, שהרי הוא אינו. אלא שמ"מ ס"ל שאע"פ שהגט בוודאי כשר, מ"מ יש לחוש שייצא לעז על הגט שלא מן הדין, ולכך הצריכו חז"ל לומר ב"נ וב"נ.

וכן בתקנת זמן בגיטין, שהצד לבעיה הוא מיעוט, ונחלקו הראשונים הנ"ל באותו אופן.

שלפי רש"י התקנה היא שצד המיעוט לפנינו, לפי הרמב"ן התקנה שיש לחוש למיעוט ולא לילך אחר הרוב. ולפי התוס' התקנה היא משום חשש עתידי, ולא משום צד פסלות.